שרת המשפטים, לבני (Photo: AFP)

יושב ראש ארגון נפגעי הטרור "אלמגור", מאיר אינדור, אומר כי דרישתם של הפלסטינים לשחרר רוצחים, תנאי לשלום, מראה עם מי יש לנו עסק, כלשונו. לדבריו, הרשות הפלסטינית בנויה מאנשי טרור, ולכן שחרור רוצחים הוא דרישתם הראשונה. אינדור הוסיף כי שחרור מחבלים מגדיל את העוול המוסרי והמשפטי כלפי הנפגעים, ופוגע בעקרונות הבסיסיים של מדינה מתוקנת, שלפיהם מי שעשה פיגוע – נענש.

הוריו של החייל משה תמם שנחטף ונרצח לפני כ-30 שנים, אלי וגליה תמם, מתנגדם לשחרור רוצחי החייל וחוטפיו בראשותו של האסיר הביטחוני וליד נמיר דקה, שנדונו ב-87 למאסר עולם. בפנייה לנתניהו הם דרשו במכתב שלא לשחרר את חברי החוליה בנימוק שהשחרור יש בו לעודד מעשי אלימות ורצח נוספים כלפי יהודים ולגרוע מ"שארית ההרתעה שנותרה לפליטה לרשויות הביטחון והאכיפה כלפי מחבלים אכזרים צמאי דם מסוגם של הרוצחים", כתבו השניים לנתניהו, במכתב שנשלח באמצעות עורך הדין ניסן שריפי המייצג את ההורים נאמר עוד " אין ספק, כי העונש הראוי למרצחים אלה הינו מיתה, ואך חסד נעשה עימם, באשר נותרו חיים עלי אדמות. אילו מדינת ישראל הייתה מדינה מתוקנת, כמו ארצות הברית, למשל, כי אז כבר לפני שנים ארוכות היו רוצחים אלה מועלים לגרדום או לכיסא החשמלי.

בכל הכבוד והיקר, שחרורם של המרצחים כעת רק עבור כך שתזכה להיוועד פנים למול פנים עם אבו מאזן הינו בלתי סביר, בלתי ראוי ונגוע בשיקול דעת מוטעה בעליל". במכתב נאמר שהם למדו מהתקשורת על הדרישה לשחרור הצפוי כתנאי למפגש עם אבו מאזן. העתק מהמכתב נשלח גם לשרת המשפטים לבני.

חברי החוליה, אזרחים ישראלים תושבי באקה אל-ע'רביה, נידונו למאסר עולם.

בארגון נפגעי פעולות האיבה "אלמגור" אומרים כי בידם רשימה של 120 מחבלים שאבו מאזן דורש לשחרר. בין המחבלים האלה – שמאסנה יוסוף ג'וואד מוחמד שרצח עם 2 מחבלים אחרים בדקירות את הנערים רונן טובול וליאור קרמני, טרמפיסטים שאסף לרכבו. הרוצחים נתפסו 3 שנים אחרי הרצח הזה ובתקופה זו רצחו עוד 2 ישראלים – רפי דורון, נהג מונית שהסיעם לאבו גוש ויהושע פרידברג, חייל שאספו לרכבם. בארגון אלמגור אומרים כי ביקשו משרת המשפטים ציפי לבני להיפגש עימם אך עד כה לא נענו.

ארכיון: אסירים בטחוניים (צילום: פלאש 90)

…

עוול מוסרי וביטחוני

עצם העובדה שהפלשתינים דורשים שחרור רוצחים כתנאי לשלום מראה עם מי יש לנו עסק. הרש"פ בנויה מאנשי טרור, ולכן שחרור רוצחים הוא הדרישה הראשונה שלהם.

במקום שארגון אלמגור ייאבק בנושא, ראש הממשלה היה צריך להפוך את הדרישה הפלשתינית לשחרור רוצחים לדגל הסברה. בהסכמי אוסלו אפילו רבין סירב לשחרר רוצחים שיש להם דם על הידיים.

שחרור מחבלים הורס את כושר ההרתעה. הטענה שיש אין-סוף מחבלים אינה נכונה. יש מספר מוגבל של אנשי טרור שמוכנים לקחת נשק ביד או להתאבד. ברגע שנוציא את המחבלים מהכלא נחדש במו ידינו את הטרור. כבר ראינו עלייה בטרור מאז עסקת שליט, ובזמן האחרון יש עשרות פיגועים מדי חודש, בעיקר באיו"ש.

שחרור מחבלים גם מגדיל את העוול המוסרי והמשפטי כלפי הנפגעים. יש כאן פגיעה בנורמות הבסיסיות של מדינה מתוקנת, שומרת חוק, שלפיהן מי שפוגע מקבל את עונשו. זאת ועוד, שחרור מחבלים פוגע ברגשותם ובבריאותם של נפגעי הטרור ובני משפחותיהם. גם ככה קשה להם האובדן, והתחושה שגם הצדק לא נעשה עם המחבל היא קשה מנשוא.

אני מוסיף כאן פנייה אישית לראש הממשלה נתניהו: אתה שילמת כבר לפלשתינים יותר מכל ממשלה אחרת, כולל מחבלים עם דם על ידיהם. אל תוסיף חטא על פשע.

…

אבו-מאזן. מציב תנאים [צילום: פלאש 90]

שני הסטודנטים רויטל סרי ורון לוי טיילו באוקטובר 84' במסלול מדרום לשכונת גילה בירושלים. איתרע מזלם והם נתקלו בעיסא עבד-רבו מדהיישה שליד בית-לחם, שיצא לפאתי הבירה לחפש יהודים ולפגוע בהם. כשפגש את השניים כפת אותם באיומי נשק, כיסה את ראשיהם ורצח אותם ביריות.

לא הכרתי את השניים, אבל כשהתפרסם דבר היעדרם הייתי בין מארגני החיפושים אחריהם, וסיפור חייהם ומותם כל כך נגע בלבי עד שלבתי, שנולדה באותו שבוע, קראתי רויטל על שם רויטל סרי (ועל-פי הוראת הרב אליהו הוספתי לה גם את השם תחיה).

לאחרונה שלח ה"ראיס" הפלשתיני אבו-מאזן את נציגו הבכיר עבד א-רחים לבית משפחת הרוצח שנידון לשני מאסרי עולם. וכך מדווחת על הביקור סוכנות הידיעות הפלשתינית הרשמית ופא:

"עבד א-רחים דיבר עם אמו של עיסא ומסר לה ברכות מהנשיא עבאס ומההנהגה הפלשתינית. הוא הביע הערכה והעלה על נס את עמידתה האיתנה ואת הקרבתה לאורך 30 שנות המתנה והחזקת המעמד. והוסיף ואמר: שרשראות האסירים יוסרו בכוח הרצון של הגיבורים והאימהות… מיטב בני העם הפלשתיני נמצאים בבתי הכלא".

וה"ראיס" לא רק אומר אלא גם עושה. אבו-מאזן דורש את שחרורו של רוצח הסטודנטים במסגרת תביעה לשחרור 120 "אסירים ותיקים" כתנאי לחידוש המשא-ומתן עם ישראל.

שרת המשפטים ציפי לבני לא זרקה אותו מכל המדרגות, להפך: היא ביקשה שיעבירו אליה את תיקי המחבלים. סימן די מעודד מבחינת הפלשתינים, שהרי היא זו שאמורה להיות הראשונה שתחתום על החנינות.

ציפי לבני נמצאת כאן בניגוד אינטרסים. מצד אחד היא המחויבת לשמור על שלטון החוק ועל עצמאותה של מערכת אכיפת החוק, מצד שני היא גם מופקדת על המשא-ומתן המדיני. והמו"מ הוא תכלית הצטרפותה לממשלה.

לבני, נאמר ביושר, ציינה שהבחינה כי "מדובר במקרים קשים". תכף נגיע אליהם.

המוביל הלאומי של הנושא בישראל הוא הנשיא פרס. בראיון בערוץ 1 הציגה לפניו גאולה אבן את דרישותיו של אבו-מאזן, וכבוד הנשיא עטה את ארשת פניו הרצינית והמהורהרת, נראה כאילו מופתע (שטיק ידוע שלו מזה עשרות שנים), ואמר בקול עמוק: "אני הייתי שוקל את הדברים האלה ברצינות, ברצינות גמורה".

טרמפ קטלני

מי נכלל ברשימת ה-120? הרשות הפלשתינית מדברת על אסירים ותיקים, באים בימים, כאלה שמחמת זקנתם כבר לא יכולים להזיק. זמן רב ביקשנו וחיפשנו את הנתונים המלאים ולא קיבלנו. כל הדרגים הרשמיים מילאו את פיהם מים. בסופו של דבר הגיעה הרשימה לידינו.

הנה קצת פרטים על האסירים ה"בלתי מזיקים":

יהושע ג'ייסון פרידברג עלה לארץ ממונטריאול. פיקדתי עליו בתוכנית התנדבותית של נוער מהתפוצות בצה"ל. מכיוון שהיה חניך מצטיין באימון הכרתיו אישית. בחור חמד, בעל כושר גופני מעולה, ממשפחה ציונית מאוד.

ליוסף שמאסנה ג'ואד וחבריו היה כבר ניסיון בחטיפות של ישראלים. הם הספיקו לחטוף את ליאור טובול ורונן קרמני בני ה-17 משכונת קריית-יובל בירושלים, כשהציעו להם טרמפ, מחופשים ליהודים. אחרי שרצחו את הנערים הטילו את גופותיהם בוואדי שבין שכונת רמות ובית-חנינה, והן נמצאו רק בתום כמה ימי חיפושים.

במרס 93' הציעו אותם רוצחים טרמפ גם ליהושע פרידברג, הם הרגו אותו והטילו את גופתו ליד אבו-גוש, בצד הכביש. אלפי ירושלמים שלא הכירוהו באו להלוויה שיצאה ממכון מאיר – שם למד לפני הצבא.

את אביו ואמו פגשתי כמדי שנה על יד קברו ביום הזיכרון לחללי צה"ל, והם נדהמו לשמוע ממני שרוצחי בנם עשויים להשתחרר ברשימת ה-120.

מלכודת אש

הניסוח הלקוני הבא, מתוך סיכום משפטי, מסתיר טרגדיה איומה שנצרבה בתודעת האומה. "אבו-חרביש סאלם סלימאן מחמוד ואדם אברהים גו'מעה זרקו בקבוקי תבערה על אוטובוס נוסעים, וגרמו למותם של אם, שלושת ילדיה וחייל שניסה לחלצם".

היה זה אוטובוס של אגד שנסע בכביש הבקעה מבית-שאן לירושלים. סמוך ליריחו זרקו הרוצחים בקבוקי תבערה על האוטובוס, וזה התלקח במהירות. בשורה האחרונה באוטובוס ישבה משפחת וייס: אב, אם ושלושה ילדים פעוטים. הנהג פתח את הדלתות וצעק לנוסעים לנטוש במהירות את האוטובוס הבוער. כל הנוסעים ובהם אבי המשפחה הצליחו לצאת, ונותרו בפנים רק רחל וייס ושלושת הפעוטים. בין הנוסעים היה חייל בשם דוד דלרוזה. דוד, שהיה כבר מחוץ לאוטובוס, ראה שמשפחת וייס לכודה בפנים, ונכנס אל תוך האוטובוס הבוער כדי לחלצם. הוא ניסה למשוך החוצה את רחל וילדיה, אך ללא הצלחה. דוד נכווה קשות והחל להיחנק, והוא נאלץ לנטוש את האוטובוס.

הייתי ליד מיטתו בבית החולים. דוד היה צלול, הוא גם דיבר. כולנו חשבנו שהוא יצליח לצאת מזה. אבל הכוויות הפנימיות שגרם עשן האוטובוס בריאותיו גמרו אותו.

גאולה דלרוזה הופתעה כשבאתי לביתה לטכס עצה איך מונעים את שחרורם של רוצחי בנה. כמו בבתים שכולים רבים, גם פה חלק גדול מהבית מוקדש לזכר הבן. תמונות, תעודות, סמלים ומזכרות. גאולה חדורת רוח לחימה ומהירת כתיבה, כותבת במקום מכתב נרגש ונזעם לראש הממשלה ולנשיא, ומפקידה אותו בידי להיות שליח מסירה.

פעיל גם מתוך הכלא

מותו של שוטר מג"ב נסים טולדנו הסעיר את המדינה גם בשל הצעדים שננקטו אחר מותו. בדצמבר 1992 נחטף טולדנו בלוד על-ידי חוליה של ארגון חמאס, כשצעד רגלית להתפלל ותיקין בבית הכנסת שליד ביתו לפני צאתו למשמרת. אף שבתחילה דרש ארגון חמאס את שחרורו של מנהיג חמאס שייח' אחמד יאסין בתמורה לטולדנו, לבסוף נרצח השוטר. גופתו נתגלתה כפותה ודקורה.

את אמו, אודט טולדנו, הכרתי כשהלכה עם בניה מטעם 'אלמגור' לבג"ץ בעצם ימי השבעה לגבות את החלטת רבין לגרש 415 אנשי חמאס ללבנון כתגובה לרצח. אחר כך ישבה עמנו במשך חודשיים, בחורף, במאהל נגדי למאהל שהקימו ערביי ישראל כדי ללחוץ על רבין להחזיר את החמאסניקים מלבנון לפני הזמן.

כשנחשפה החוליה התברר שהיא משכונות ירושלים. ענאתא, צור-באהר ושועפאת. רוב חברי החוליה, שנשפטו בהמשך לשלושה מאסרי עולם וכיום הם בני 40 פלוס, מסתובבים חופשיים כבר זמן מה בשל עסקת שליט.

אחד נשאר בכלא ולא שוחרר בעסקה, עיסא מוסא עיסא מחמוד, מפני שבנוסף למעשיו הוא הביא גם לפציעתו באורח קשה של חייל בפיגוע דריסה, השתתף בירי לעבר מכונית משטרה ופצע באורח קשה שוטר שהיה בה. ובזה רשימת מעלליו לא נגמרת. בהיותו אסיר הקים מהכלא חוליה שמטרתה לחטוף חיילים ולעשות פיגועים.

גם הוא ברשימת ה-120, למרות היותו איש חמאס. בעניינים כאלה חמאס ופת"ח מתאחדים, כולם קדושים, כולם שאהידים.

מארב בדרך לקמפוס

פרופ' מנחם שטרן עלה מפולין כשהיה 13. הוא למד והוסמך באוניברסיטה העברית בהיסטוריה של עם ישראל ובהיסטוריה כללית. אחרי תואר שלישי באוקספורד חזר והיה לאחד מבכירי המרצים ואנשי המדע בירושלים, חבר בוועדות שקבעו תוכניות לימודים במשרד החינוך, נשיא החברה ההיסטורית הישראלית, מנהל מרכז שז"ר וחבר באקדמיה הישראלית למדעים.

ביוני 89' הלך פרופ' שטרן מביתו לאוניברסיטה בגבעת-רם. בחורשה שליד מוזיאון ישראל ארבו לו שני ערבים. אחד מהם החזיק אותו והשני דקר שוב ושוב עד שהמלומד בן ה-64 דמם.

גופתו נתגלתה בידי תלמידי בית ספר שעברו שם. לאחר שלוש שנים נתפס צלאח חליל אחמד אברהים ונשפט למאסר עולם. כיום, אם ציפי לבני תקבל את המלצת שמעון פרס, גם הוא ברשימת השחרור של אבו-מאזן.

בשלהי דצמבר 1993 נרצח דוד דדי בדקירות סכין ביחד עם מכרו חיים ויצמן, בדירתו ברמלה. פועלים ערבים מעזה, שעבדו בדירה שכנה, חדרו לבית והצליחו לגבור עליהם. דוד היה בעל קול ערב, ואהב מאוד לשיר. היה בעל שמחת חיים מיוחדת, הרבה לצחוק ולחייך. אהב ללמוד תורה.

לאחר הרצח התעללו הרוצחים בגופותיהם וכרתו את אוזניהם כדי להראות לחברים ולהתפאר בהישגם. גם הם כבר בשנות הארבעים לחייהם, ומופיעים ברשימת האסירים ה"מבוגרים" הנדרשים לשחרור.

קלשונים וסכינים

שלושה ערבים ישראלים מוואדי ערה, בני משפחת אגברייה, חדרו למתחם אוהלים בשטח אש בכרמל הדרומי ורצחו בשנתם שלושה טירונים באמצעות קלשונים. האירוע זכה לשם "ליל הקלשונים".

הרוצחים הפכו לגיבורי תרבות של הפלשתינים. כל השלושה נמצאים במסלול שחרור. הנשיא שמעון פרס הסכים לקצוב את עונשם לאחר המלצת משרד המשפטים ולחצים של ח"כים ערבים מהאזור. אבל לאבו-מאזן זה לא מספיק – הוא מבקש שחרור מיידי.

שנים אחר כך בן לאותה חמולה רצח את שרון שטיינמץ, יחד עם החבר שלה יחיאל שי פינפטר בכרמל המזרחי. שרון הייתה בוגרת שירות לאומי ב"הדסה", ויחיאל בוגר ישיבת אור עציון ושירות בחיל השריון. השניים הכירו בבית המדרש של הרב זיני כשלמדו בטכניון.

שניהם יצאו לטיול ביער מגידו. ליד נחל קיני ניגש אליהם צעיר מחמולת אגברייה שבכפר מושרייפה הסמוך והחל לשוחח איתם בידידות, כשהוא מחביא סכין ארוכה. ברגע של היסח דעת של הזוג, שלף את הסכין. תחילה התנפל על יחיאל ביודעו שברגע שיחסל אותו תהיה המלאכה קלה יותר על הצעירה. היא נאבקה על חייה, אבל הוא הצליח לחסל גם אותה. גופותיהם נמצאו למחרת בערוץ הנחל.

המקרה הזה של זוג תמים שהולך לטייל ברחבי ארצנו עורר אז סערה גדולה. גם מפני שהאירוע היה בלב הארץ וגם שבוצע בידי ערבי ישראלי.

בימים האחרונים עוברת משפחת שטיינמץ תקופה קשה. האב אריה, מהנדס ברפא"ל, סיפר לי בדאגה שהוא צפה בראיון עם נציגת משרד המשפטים ועם הסנגורית בן-נתן בטלוויזיה, ובו סיפרו על מסלול השחרורים בציר משרד המשפטים וחנינות נשיא.

את עונש המוות ישראל ביטלה, ועכשיו גם מאסר עולם לא קיים – אם בשל חטיפות, אם בשל מחוות לקראת מו"מ, ואם במסלול פרטני של "שיקום האסיר".

את הנרצח אי-אפשר לשקם, וגם את משפחתו שרואה את הרוצח מסתובב חופשי.

השקעה וסיכון שיורדים לטמיון

ב"מ הוא איש שב"כ בדימוס. הוא מתאר תסכול עמוק למשמע האפשרות שהמחבלים המדוברים ישוחררו.

לכידת מחבל היא תהליך ארוך וקשה. בשלב הראשון משקיעים במודיעין ומחפשים קצה חוט. אחר כך צריך לאמת את הידיעות, ולקבל עוד הוכחה ממקור נוסף. אחר כך לאסוף מודיעין – למי הוא קשור, מי מנחה אותו, את מי הוא מנחה, איפה הוא גר, מהו אורח חייו, איפה הוא מסתובב, עם מי הוא מסתובב, מי המשפחה שלו. צריך לתצפת אותו וללמוד את שגרת יומו.

בשלב הבא צריך לחכות לשעת כושר על-מנת לתפוס אותו. בכל אחד מהשלבים האלה אנחנו ממש מסכנים את חיינו. אני אישית מכיר ארבעה מקרים של אנשינו שנהרגו במילוי תפקידם.

בשלב המעצר עובר המאמץ העיקרי מהשב"כ אל צה"ל, ושם חיילים מסכנים את חייהם ולא פעם נקלעים לחילופי אש עם המחבל ועם סביבתו. וכשהמחבל נלכד זה לא סוף הסיפור. מתחיל תהליך חדש – לחקור אותו ולדעת איך לקבל ממנו אימות לכל מה שיודעים עליו ופרטים על כל מה שלא יודעים עליו.

אחר כך מכניסים את המשטרה לעניין. היא בונה את התיק לקראת כתב האישום, לא השב"כ. אחרי זה כתב אישום, משפט, פסק דין.

בדרך כלל כשיעמוד העצור למשפט יוזמן חוקר השב"כ להעיד, הסנגורים של המחבל ינסו לקעקע את עדותו, וזו התמודדות נוספת ולפעמים לא קלה. בסוף הרוצח נכנס לכלא, ואתה לא יודע אם הוא ירצה את עונשו או שתהיה החלטה מדינית לשחרר אותו.

כן, זה מתסכל מאוד. אני לא רוצה לומר שזה מוציא את הרוח מהמפרשים, אבל זה מתסכל כי רובם חוזרים לסורם ואז צריך לרדוף אותם ולהתחיל הכול מהתחלה.

יש דברים שקציני צבא ואנשי שב"כ לא יכולים לעשות או מנועים מכך. זאת צריכה לעשות החברה האזרחית, וזה לא יכול להיות רק הקרב של המשפחות השכולות והפצועים.

אין ספק שהשקט היחסי ומיעוט הפיגועים הרצחניים שהיה בשנים האחרונות נבעו מתפיסתם של פעילי טרור ומסגירתם מאחורי סורג ובריח. אין גם ספק ששחרורם יוליד גלי טרור חדשים. זה כבר קרה יותר מפעם אחת. גם בחיי אדם וגם בכסף, הרבה יותר זול לשמור על המחבלים שלא ישוחררו מהכלא, מכל המאמץ והסיכון לתפוס אותם.

פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"

הסיפור של פעיל חמאס, אימן אלשראונה מאזור חברון, צריך לעניין את כולנו.

ב־2002 הוא נידון ל־38 שנות מאסר בגין פעולות טרור, ובהן הנחת מטען בבאר שבע, שהביא לפציעתם של 19 בני אדם. אלשראונה היה אמור להשתחרר מהכלא רק בשנת 2039, אבל הוא שוחרר כבר באוקטובר 2011, במסגרת עיסקת שליט. הוא חתם על התחייבות שלא ישוב לעסוק בטרור, אבל לא הצליח "להתאפק", ובראשית 2012 הוא נעצר מחדש, לאחר ששב לעסוק בפעילות כזו.

רוחו לא נפלה. בכלא הישראלי הוא מיהר לפצוח בשביתת רעב שנמשכה 53 יום, הניעה מחאת רחוב והוסיפה נדבך ל"מאבק האסירים". ישראל הובכה, נכנעה גם ללחץ הזה ואיפשרה לאלשראונה לצאת לרצועת עזה למשך עשר שנים, במקום לחזור לכלא ולרצות שם את עונשו. לאחרונה הגיעה "דרישת שלום" מאלשראונה, שהטיח בפני כל הנאיבים שבינינו את האמת שלו. המחבל המשוחרר סיפר בראיון לערוץ טלוויזיה לבנוני כי חזר לפעילות צבאית במסגרת גדודי עז א־דין אל־קסאם.

הסיפור של אלשראונה, טרוריסט מבוגר יחסית, רלוונטי כל כך היום, מכיוון שאבו מאזן מתעקש כתנאי לחידוש המו"מ שישראל תשחרר יותר מ־120 טרוריסטים "כבדים", עם דם על הידיים, "מבוגרים", בערך כמו אימן אלשראונה, שרצחו ופשעו לפני הסכמי אוסלו. הסיפור רלוונטי גם מכיוון שארה"ב לוחצת וגם מכיוון שבתוכנו הנאיביות ממשיכה להשתולל, ויש מי שמציע – למשל הנשיא שמעון פרס – לשקול בחיוב את בקשתו של אבו מאזן.

מחבלים משוחררים דוגמת אלשראונה כבר הביאו בעשרות השנים האחרונות למאות הרוגים ולאלפי פצועים, אבל ישראל פשוט מסרבת ללמוד. אלשראונה הרי אינו לבד. מאות ששוחררו במסגרת עסקאות, מחוות או הבנות שבו לרצוח ולפגע, וכך גם מחבלים מהעיסקה האחרונה, עיסקת שליט, אף שהבטיחו לנו שהפעם זה יהיה אחרת.

בינואר האחרון עצר השב"כ כ־20 פעילי חמאס מאזור חברון. הללו תיכננו שורה של חטיפות. רובם כבר ריצו עונשי מאסר בכלא הישראלי, ואת עיקר הקשר שלהם הם קיימו מול חסאם בדראן, פעיל חמאס אחר ששוחרר מהכלא במסגרת עיסקת שליט וגורש לקטאר. בפברואר נחשפה תשתית טרור נוספת של חמאס, שאף היא פעלה בהכוונת אחד ממשוחררי עיסקת שליט: באסל הימוני שגורש לעזה. במארס נחשף כי אמיר דוכאן, עוד אחד ממשוחררי שליט, ניסה לרתום את אמיר ברכאת, תושב שכם, לבצע פיגוע ירי בכביש עוקף שכם. במאי נעצר פעיל חמאס מאזור רמאללה, שהודה כי חודש קודם לכן גויס לחמאס על ידי השאם עבד אל־קאדר אבראהים חג'אז, שאחראי למות עשרה ישראלים אזרחים וחיילים בפיגועים שביצע. חג'אז נשפט לעשרה מאסרי עולם, שוחרר במסגרת עיסקת שליט, גורש לחו"ל, וכיום מתגורר אף הוא בקטאר, אך אינו שוקט על שמריו. כל המידע הזה הוא מידע גלוי. מי שיעיין בדו"חות מרכז המידע למודיעין וטרור, ישכיל עוד.

זאת ועוד: בהסכמי אוסלו – כמעט שכחנו – הרשות הפלשתינית התחייבה להסגיר לישראל טרוריסטים שירצחו יהודים אחרי חתימת ההסכם. המטרה היתה לחדד את ההבדל בין התקופה שלפני ההסכם ובין התקופה שלאחריו.

למרות ההתחייבות המפורשת, סירבה הרש"פ להסגיר את הרוצחים של הנערים אוהד בכרך ואורי שחור, שנרצחו בוואדי קלט, או את רוצחיהם של אורי מגידיש, דיוויד בוים ואחרים. בתחילת הדרך ישראל עדיין דרשה לממש את ההתחייבות שבהסכם, אך תמיד נענתה בשלילה, עד שהתייאשה וחדלה לדרוש את מילוי ההתחייבות.

עכשיו באים אבו מאזן והרשות בדרישתם המחוצפת, לשחרר מחבלים מתקופת טרום אוסלו, בשעה שמחבלים משוחררים מעסקות שליט ומעסקות קודמות שבו לעסוק בטרור. איש אינו שואל כיצד זה מי שמתחמק מהתחייבותו להסגיר רוצחים כדי שייענשו על מעשיהם, מעז לדרוש שחרור של מחבלים שכן נענשו בגין מעשיהם – מחבלים שלא פעם שבים לדרך הטרור.

המידע למאמר באדיבות ארגון "אלמגור".

התמונות יחזרו? (פלאש 90)

בימים האחרונים ביקשה שרת המשפטים לידיה את תיקיהם של למעלה ממאה מחבלים כלואים מהתקופה שלפני הסכמי אוסלו. זאת לנוכח לחצים בינלאומיים לשורת מחוות ישראליות לרשות הפלשתינית כצעד ראשון לקראת פתיחה במו"מ מדיני.

בארגון נפגעי הטרור 'אלמגור' מתריעים משחרור המחבלים, מהלך שיעודד מחדש את זירת הטרור הפלשתינית. בראיון לערוץ 7 סיפר השבוע יו"ר הארגון, מאיר אינדור, כי ביקש מלבני להיפגש עימה ולהציג את עמדתן של המשפחות השכולות נפגעות הטרור בטרם תכריע ותחליט על שחרורם של המחבלים.

אינדור ציין בדבריו כי חששן של המשפחות גובר לנוכח דבריו באחרונה של נשיא המדינה, שמעון פרס, בראיון לערוץ הראשון של הטלוויזיה, ולפיהן הוא סבור שיש לאפשר את השחרור כפי שמבקשים ראש הרש"פ וגורמים בינלאומיים שונים.

עוד סיפר אינדור כי בעקבות מחקר שערך הגיעה לידיו רשימת 120 המחבלים המדוברים ועיון בה מגלה כי אין ממדובר הקשישים אלא ברוצחים שדם על ידיהם, רוצחים שגם ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, לא הסכים לשחררם.

אנו מפרסמים כאן מקבץ דוגמאות של שמות מחבלים רוצחים ששמותיהם נכללים בין התיקים שהובאו לעיונה של השרה לבני:

אבו-סיתה טאלב מחמד איימן (תאריך מעצר 24.1.94) ואבו-סתה אחמד סעיד עלאדין (תאריך מעצר 3.1.94) רצחו את דוד דדי הי"ד בבוקר יום שישי י"ז בטבת תשנ"ד (31.12.1993) . דוד נרצח בדקירות סכין ביחד עם מכרו, חיים ויצמן הי"ד, בדירתו ברמלה.

אבו-חרביש סאלם סלימאן מחמוד (תאריך מעצר 31.10.88) ואדם אברהים גומעה גו'מעה (תאריך מעצר 31.10.88) רצחו את רחל וייס ושלושת ילדיה ואת החייל דוד דולורוזה הי"ד כאשר יידו בקבוק תבערה אל אוטובוס בו נסעה וייס עם ילדיה ליד יריחו. הנהג פתח את הדלתות וצעק לנוסעים לנטוש במהירות את האוטובוס הבוער. כל הנוסעים ובהם אב המשפחה הצליחו לצאת, ונותרו בפנים רק רחל וייס ושלושת הפעוטים. בין הנוסעים היה החייל דוד דלרוזה הי"ד. כאשר דוד שהיה כבר מחוץ לאוטובוס, ראה שמשפחת וייס עולה בלהבות, נכנס חזרה לתוך האוטובוס הבוער וניסה לחלץ את המשפחה. הוא ניסה למשוך החוצה את רחל וילדיה, אבל ללא הצלחה. כיוון שדוד החל להיחנק, נאלץ לנטוש את האוטובוס. כתוצאה מנשימות בתוך הלהבות, נפגע דוד קשות בדרכי הנשימה, ונפטר תוך כמה ימים בבית החולים.

עיסא מוסא עיסא מחמוד (תאריך מעצר 30.6.93) השתתף בחטיפתו ורציחתו של חייל שהיה בדרך מביתו לבסיסו. בנוסף, השתתף בדריסת שני חיילים במטרה להביא למותם. בפועל הביאה הפעולה לפציעתו באורח קשה של אחד החיילים. כמו כן השתתף בירי לעבר מכונית משטרה והביא למותם של שני שוטרים שהיו בה באותה שעה דניאל חזות ומוטי ישראל ז"ל. במועד אחר, השתתף בירי לעבר מכונית משטרה והביא לפציעתו באורח קשה של שוטר שהיה בה. בהיותו אסיר שימש כאמיר ארגון החמא"ס והקים חולייה שמטרתה חטיפת חיילים וביצוע פיגועים.

מחמוד עיסא בן ה-25 ומג'יד אבו קטיש בן ה-23, תושבי היישוב ענאתא, ומחמוד עטואן בן ה-23 מהיישוב צור באהר, ומוסא עקארי בן ה-22 נידונו כל אחד ל-3 מאסרי עולם. השתתף בחטיפתו ורציחתו של שוטר מג"ב נסים טולדנו הי"ד שהיה בדרך מביתו לבסיסו. צלאח חליל אחמד אברהים (נעצר 9.7.92) יחד עם חברו רצחו בעמק המצלבה בדקירות סכין את פרופסור מנחם שטרן הי"ד.

אבו-סרור גמיל חסן מחמוד (תאריך מעצר 5.1.93) ואבו-סרור חסן עבד חמיד נאסר (תאריך מעצר 4.1.93). היו שותפים לתכנון וביצוע רציחתו של איש השב"כ חיים נחמני הי"ד שהיה מפעילו של אחד משותפיהם.

מנצור עומר עבדל חפיז עסמת (תאריך מעצר 29.10.93). סייע לרציחתו של חיים מזרחי הי"ד. תמימי רושדי מוחמד סעיד (תאריך מעצר 29.10.93) רצח בדקירות סכין את מזרחי תוך ניצול ההיכרות וקשרי האמון ששררו עמו. לאחר מכן הכניסו את גופתו לרכבו והציתו את הרכב.

כאמור רשימה זו היא חלקית ואינה כוללת רוצחים נוספים הכלולים בשמות המחבלים הכלואים שתיקיהם הועבור לעיונה של שרת המשפטים.