קבורת מחבלים והריסת בתיהם

ב-6 למרץ 2008 נכנס מחבל לספרייה של ישיבת מרכז הרב בירושלים, ירה וריסס לכל הכיוונים ורצח שמונה תלמידים שישבו בספרייה באותו זמן ולמדו.

שאר התלמידים ששמעו את היריות והבינו שהם נמצאים בעיצומו של פיגוע ירי ברחו לאחד מהחדרים הסמוכים, נעלו את הדלת בספרים והתקשרו למשטרה.

מהספרייה התקדם המחבל לעבר המעונות כדי להמשיך את הטבח ולהרוג גם את התלמידים שישנו במיטותיהם. שני תלמידי ישיבה חמושים עקבו אחריו, עד שהצליחו לחסל אותו ביריות.

עוד לפני שהספיקו קרובי המשפחה של הנרצחים לעכל את האסון, הם צפו בחדשות במשפחת המחבל בירושלים שהקימה סוכת אבלים מקושטת בדגלי חמאס. למרות קריאותיהם של אנשי ציבור וחברי כנסת, הסוכה לא נהרסה ולמחבל נערכה הלוויה משפחתית מכובדת. משפחת המחבל קיבלה דמי טיפול בקבורה וקצבאות ביטוח לאומי.

התברר על פי כלי התקשורת שהחקיקה הישראלית מאפשרת שלילת אזרחות מאזרח ישראלי שביצע פיגוע, אך אי אפשר לשלול את המעמד של תושב. לכן משפחת המחבל, שהיה לה מעמד של תושב, הייתה זכאית לקבל את דמי הביטוח הלאומי. בנוסף, לא היה ניתן לגרש את בני המשפחה. תשובה זו התקבלה בתקשורת בלי שאיש ירים גבה על חוסר האונים הכללי מול חוקי הביטוח הלאומי, ושום מאמץ לא נעשה כדי לעקוף את החוק האבסורדי הזה.

ארגון "אלמגור", בעזרת עו"ד נפתלי ורצברגר, גילה ופרסם שעמדתו של המוסד לביטוח לאומי בעניין ענישת מחבלים אינה העמדה היחידה בחוק. בנוסף לחוקי הביטוח קיימות התקנות לשעת חירום. תקנה 119 (1) לשעת חירום מאפשרת הריסת בתי מחבלים, המתאפשרת בצו מתאים על ידי צו אלוף פיקוד העורף:

מפקד צבאי רשאי להורות בצו שישמטו… כל בית, מבנה או קרקע, שיש לו טעם לחשוד בהם שמהם נורה נשק אש כל-שהוא שלא כחוק… או כל בית, מבנה או קרקע השוכנים בכל שטח, עיר, כפר, שכונה או רחוב, שבהם נוכח לדעת כי תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים שלאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה כרוכות אלימות… רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית אות את המבנה…

תקנה 133 (3) מאפשרת למדינת ישראל להורות על קבורת המחבל באחד מבתי הקברות למחבלים:

…יהיה מותר למפקד צבאי לצוות כי גוויתו של כל אדם תיקבר באותו מקום שהמפקד הצבאי יורה. המפקד הצבאי רשאי באותו צו להורות מי-ומי יקבור אותה גוויה ובאיזו שעה תיקבר…

גם בעתירות לבג"ץ הופיעו בעבר אנשי ביטחון בכירים וטענו שהריסת בית המחבל, גירוש משפחתו והשארת הגופה בידי המדינה יכולים להרתיע את המחבלים מלבצע פיגועים בעתיד. מחבל שמוכן להקריב את עצמו, יחשוב פעמיים אם לבצע את המשימה כאשר הוא מודע לכך שהוא פוגע קשות לאחר מותו בבני משפחתו, שביתם נהרס והם אינם יכולים להביא את גופתו לקבורה.

למרבה הצער, ממשלת אולמרט סירבה למלא את דרישת "אלמגור" ליישם את התקנות לשעת חירום, והנושא לכאורה נשכח.

אז, כעבור ארבעה חודשים אירע עוד פיגוע בירושלים. ב-2 ליולי 2008 נסע בטרקטור חוסאם דוויאת, גם הוא תושב ירושלים, ובאמצע רחוב יפו דרס מכוניות ללא אבחנה וגרם לאוטובוס להתהפך. מסע ההרג נמשך עד ששני עוברי רגל עלו על הטרקטור, נאבקו במחבל והרגו אותו ביריות.

הפעם לא הוצגו בתקשורת התירוצים של חוק הביטוח הלאומי וזכויותיהם של קרובי המחבל. קבורת המחבל התקיימה בשעת לילה מאוחרת, בהשתתפותם של אביו ואחיו בלבד, בליווי שוטרים. סוכת האבלים שהוקמה בבית משפחת המחבל יום לאחר הפיגוע פורקה, וכוחות ביטחון נכחו בכפר כדי לוודא שלא תוקם סוכה אחרת.

בינואר 2009 הורה בית המשפט העליון לאטום את הקומה העליונה בבית המחבל, שביצע את הפיגוע במרכז הרב.

אם מדיניות תקיפה זו תתממש בכל פעם שמחבל יעז לבצע פיגוע, מספר הפיגועים ירד והמרוויחים יהיו אזרחים שיינצלו.