שחרור מחבלים

שחרור מחבלים גורם לרציחת ולחטיפת ישראלים.

שחרור מחבלים התרחש בעבר בשני הקשרים: עסקאות ומחוות.

עסקאות שחרור מחבלים

עסקאות שחרור מחבלים תמורת חטופים כבר גרמו לניסיונות חטיפה.

מאז 2006 ארגוני הטרור ביצעו ניסיונות חטיפה רבים, במטרה להחזיק בחטופים כקלפי מיקוח. חטיפת החייל גלעד שליט גרמה ללחץ כה רב על ממשלת ישראל לשחרר מספרי מחבלים מוגזמים, שארגוני הטרור מנסים לחטוף ישראלים נוספים כדי לזרז תהליכים ולהגדיל את רשימת האסירים שישראל מוכנה לשחרר.

תרגול מחבלי החמא"ס לחטיפת חיילים ישראלים

הניסיונות האחרונים של ארגוני הטרור לחטוף ישראלים דומים מאוד לניסיונות חטיפה שהצליחו בעבר, ובמיוחד חטיפת שליט: פיגוע ירי או התאבדות משמשת חיפוי על מחבלים אחרים, שמטרתם לחטוף חייל. (מדאיג שאחד מניסיונות החטיפה נעשה על ידי שני מחבלים זמן קצר מאוד לאחר שחרורם מהכלא, כשאחד מהם ישב בכלא פעמיים.)

למדינת ישראל יש אחריות מוסרית להחזיר הביתה את החיילים הלוחמים בשבילה. בצד זאת, מוטלת עליה חובה לשמור על חיי אזרחיה. שחרור מחבלים איננו מהווה פתרון לבעיית החטופים, אלא מחריף אותה, ובמקביל יוצר סיכונים נוספים. כניעה לסחטנות של ארגוני הטרור תנציח מצב שבו חטיפת חייל משתלמת. משמעות הדבר היא שאיום החטיפות לא הוסר עם שחרור גלעד שליט, שאת מקומו יתפוס החטוף הבא. בתור "בונוס", מחבלים רבים יחזרו למעגל הטרור, ויסכנו את חייהם של אזרחי מדינת ישראל כולה. שחרור המוני של מחבלים הוא אפוא איוולת מסוכנת. "אלמגור" ממליץ על מגוון אמצעי לחץ על ארגוני הטרור, אשר יביאו רווח כפול: קירוב חזרתם הביתה של החיילים החטופים מחד, ומאידך הפחתת הכדאיות של חטיפות נוספות. בידינו האפשרות לבחור האם לתת לאויבינו לנצל נשק הנקרא "חייל חטוף", או להתפכח, ולפעול בהיגיון.

הקפדה לשחרר שבויים בלי לשחרר מחבלים גם תשמור על רוח הלחימה בצה"ל: מגמת שחרור מחבלים אחר תקופה קצרה למדי עלולה לפגוע במוכנות חיילינו להסתכן: למה להסתכן כדי לתפוס מחבל שגם ככה ישתחרר וישוב לטרור אחר העסקה הבאה?

בין האישים הבולטים ביותר בארגוני הטרור שנמצאים כרגע בכלא ונשקל בעבר לשחררם:

איבראהים חאמד: מפקד הזרוע הצבאית של החמא"ס באיו"ש. תכנן עשרות פיגועי תופת במהלך האינתיפאדה, ביניהם פיגועי ההתאבדות בכיכר-ציון והפיגוע בקפטריה של האוניברסיטה העברית.

אחמד סעדאת: מזכ"ל החזית העממית. עסק בסחר באמל"ח והיה בין מתכנני ההתנקשות בשר רחבעם זאבי ז"ל.

מרואן ברגותי: מזכ"ל ה"פתח" באיו"ש. ייסד את גדודי חללי אל-אקצא, פיקד על ה"תנזים" ותכנן עשרות פיגועי ירי במהלך האינתיפאדה.

עבדאללה ברגותי: מניין ההרוגים בפיגועים שהוא תכנן במהלך האינתיפאדה השנייה: 66 נפשות.

כל אלה התראיינו ל"ידיעות אחרונות" ביולי 2008 והצהירו שהם אינם מתחרטים על מעשיהם.

עסקת שחרור מחבלים, פירושה שחרור מחבלים רבים כמו אלה, שמעורבותם בפיגועי ההתאבדות ופיגועי הירי הייתה חשובה מספיק כדי להצדיק את סיכון חייהם של חיילי צה"ל, שרדפו אחריהם ועצרו אותם.

מעצר המחבלים האלה וחיסול אחרים על ידי צה"ל היו גורמים עיקריים בעצירת "אינתיפאדת אל-אקצא". המצב הביטחוני בארץ עשוי להשתנות לרעה כתוצאה משחרור כולם או רק חלק מהם, על ידי הגברת פיגועי ירי, שיגור רקטות, ניסיונות חטיפה והתקפות אחרות, הגורמים מות ישראלים ב"שגרה" או במבצע הבא.

במאמר מוסגר נציין, כי העברת מחבלים למדינות אחרות הוכחה כבלתי יעילה ואף הרסנית. ערפאת ואנשיו הצליחו גם מתוניסיה הרחוקה לתכנן פעילויות טרור, ביניהן רצח שלושה ישראלים על יאכטה באזור קפריסין ב-1985, ומאוחר יותר מעורבות רבה באינתיפאדה הראשונה.

"אלמגור" מזדהה עם הישראלים השבויים בידי ארגוני הטרור ועם משפחותיהם. אבל איננו יכולים להרשות לעצמינו לבסס מדיניות על רק המקרים האלה הנוגעים ללב. לא ניתן לחברה לפעול ולשרוד ככה.

שחרור מחבלים כמחווה

כאשר ראש הממשלה מחליט לשחרר מחבלים במסגרת מחווה, איננו מגלה את מניעיו האמתיים. כשארגון "אלמגור" מגיש עתירה נגד המחווה ונמסרים כהסבר מעין הדברים האלה:

"הממשלה רוצה להראות לעם הפלסטיני, שאנחנו משחררים אסירים גם מרצוננו ולא רק כתוצאה מחטיפות. זהו צעד מדיני שבו הממשלה מראה לפלסטינים שאנחנו הולכים לקראתם…"

אבל עד כה מחוות שחרור מחבלים לטובת הרשות הפלסטינית לא תרמו לשלום. יתר על כן: במקרים רבים עובדי הרשות בעצמם השתתפו בפעולות טרור. בין אם נתמוך במו"מ עם הרשות בין אם לא, ברור שהמו"מ הזה אינו יכול לכלול שחרור רוצחים שאינם מתחרטים על מעשיהם, שרובם הואשמו לפני שנים מעטות בלבד ולא ישבו יותר משלוש שנים בכלא, ומכל הסיבות האלה מהווים סכנה לציבור.

גם לא נראה שמחוות מסוכנות אלה יכולות להביא לתמורות מהרשות הפלסטינית, כאשר הן מרעיבים ולא משביעים אותה:

ישנם למעלה מאחד עשר אלף אסירים הסובלים מאחורי הסורגים בבתי הכלא הישראלים… לא יהיה פתרון מבלי שישוחררו כל האסירים הנמצאים מאחורי הסורגים הישראליים…

– אבו מאזן, 9 דצמבר 2008

אנחנו מקווים שזאת תהיה התחלה של גלים של שחרורים נוספים…

– זיאד אבו אל-עיין, מנכ"ל לענייני אסירים פלסטינים, 15 דצמבר 2008

אף פעם לא ניתנת הודעה על מחווה כזאת מספיק זמן מראש. בדרך כלל התקשורת מדווחת על אפשרות או דיבורים על מחוות, כאשר את התאריך המדויק בו ישתחררו המחבלים וכמות המחבלים שישתחררו הממשלה מפרסמת זמן קצר מאד לפני השחרור, לכל היותר שבוע.

רשימת האסירים העומדים להשתחרר במחווה לעולם אינה מתפרסמת יותר מ-48 שעות לפני השחרור. ביומיים האלה שולח ארגון "אלמגור" מתנדבים המקדישים את זמנם היקר על חשבון העבודה כדי להגיע למשרד המשפטים שבירושלים או לבתי הכלא ולעיין בתיקי המחבלים, שגם הם לא תמיד מגיעים בזמן. וכך, במשך 48 שעות מעייפות, מעיינים המתנדבים במאות תיקי מחבלים ומוצאים בתיקים אלה דברים המוכיחים מעל לכל ספק שהסיכון במחוות האלה עולה בהרבה על התועלת.

רבים ממחבלים אלה אינם דגי רקק. הם אינם נערים צעירים שנעצרו על זריקת אבן, כפי שמתואר לפעמים בתקשורת, וגם לא אנשים המשתחררים קרוב למועד סיום תקופת המאסר שלהם.

בדרך כלל מחבלים עם דם על הידיים אינם הרוב מכלל המשתחררים. הרוב יכלו להיות עם הרבה דם על הידיים אם רק לא נכשלו במשימה ולא נעצרו על ידי כוחות הביטחון. הם מסוכנים לא פחות מאלה שהצליחו. המשתחררים מוּנָעִים עוד יותר להרוג אחרי הישיבה בכלא, שם הם רכשו כישורים המסייעים להם בהשלמת משימתם, וגם הרבה תמיכה ואהדה מהציבור הפלסטיני הרחב ומנהיגים הקוראים להם "הגיבורים שלנו".