חימוש הרש"פ על ידי ישראל

הרשות הפלסטינית נוצרה על ידי מדינת ישראל ב-1994 בהתאם להסכם אוסלו הראשון, שנחתם בשנההקודמת על ידי ישראל והארגון לשחרור פלסטין של יסאר ערפאת ואבו-מאזן, ששהו עד אז בטוניס.

מאז שנוצרה על ידי הסכם אוסלו, הרש"פ פועלת ברשלנות אם בכלל למניעת הטרור, ופעמים רבות מתעלמת ממנו במכוון ומסרבת לשתף פעולה עם גורמי הביטחון הישראליים. לא רק שבכירי הרשות הפלסטינית ניהלו את הטרור, עודדו אותו או הודיעו על כוונה לבצע אותו, אלא שגם עובדיה פעמים רבות היו מעורבים בטרור ישירות, אם בהברחת נשק לארגוני טרור, פיקוד על פיגועים או ירי על חיילים ואזרחים ישראלים.

על רקע זה, כמות הנשקים שבידי הרש"פ היא מדאיגה. לפני שהרש"פ הוקמה, למחבלים באיו"ש ובעזה הייתה יכולת מוגבלת מאוד להפעיל אלימות כלפי אזרחי מדינת ישראל. פיגועים התאפיינו בדקירות עם סכינים, השלכת רימונים ישנים, ושימוש באקדחים – לא ברובי קלשניקוב ובוודאי לא ברקטות שנורו לעבר ערי ישראל.

במסגרת הסכם אוסלו ניתנה כמות עצומה של נשק לרש”פ, ובעקבותיו נחתמו הסכמים רבים שבהם סוכם שישראל תעביר נשק לרש"פ או תאשר העברת נשק לרשות. למרות שהעברת נשקים אלה סייעה למחבלים לרצוח ישראלים החל משנות התשעים ובמיוחד בשנות האלפיים, ההסכמים ואישורי העברת הנשק חזרו על עצמם לעתים קרובות מדי.

לשב"כ – על פי הודאתו – אין מידע על כלי הנשק שישראל אישרה להעביר לרשות.

הסעיפים המרכזיים שסוכמו בין ישראל לרש"פ עסקו בעניין הנשק, העברתו וידיעת מיקומו ולאלה מטרות הוא מנוצל. אבל בעקבות מכתב ששלח ארגון "אלמגור" ביוני 2006, נענה כי "אין בידי השירות המידע המבוקש". חוסר התיאום המביך הזה נותן לרש"פ ולעובדיו להעביר נשקים לכל מקום ללא ידיעת מערכת הביטחון, ובכך לאיים על מרכזי אוכלוסייה ישראליים.

במהלך תביעה ביוני 2006 למנוע העברת נשקים לרש"פ, ארגון "אלמגור" הדגים שהעברת נשקים לרש"פ הובילה שוב ושוב לפעולות טרור על ידי עובדי הרש"פ ול"זליגת" נשקים לארגוני טרור. למרות זאת, בג"ץ בחר לראות את הדבר כעניין מדיני ולא להתערב.