שחרור אסירים: נאיביות מסוכנת

נדב שרגאי

שחרור אסירים: נאיביות מסוכנת

ישראל היום

2013-06-16

הסיפור של פעיל חמאס, אימן אלשראונה מאזור חברון, צריך לעניין את כולנו.

ב־2002 הוא נידון ל־38 שנות מאסר בגין פעולות טרור, ובהן הנחת מטען בבאר שבע, שהביא לפציעתם של 19 בני אדם. אלשראונה היה אמור להשתחרר מהכלא רק בשנת 2039, אבל הוא שוחרר כבר באוקטובר 2011, במסגרת עיסקת שליט. הוא חתם על התחייבות שלא ישוב לעסוק בטרור, אבל לא הצליח "להתאפק", ובראשית 2012 הוא נעצר מחדש, לאחר ששב לעסוק בפעילות כזו.

רוחו לא נפלה. בכלא הישראלי הוא מיהר לפצוח בשביתת רעב שנמשכה 53 יום, הניעה מחאת רחוב והוסיפה נדבך ל"מאבק האסירים". ישראל הובכה, נכנעה גם ללחץ הזה ואיפשרה לאלשראונה לצאת לרצועת עזה למשך עשר שנים, במקום לחזור לכלא ולרצות שם את עונשו. לאחרונה הגיעה "דרישת שלום" מאלשראונה, שהטיח בפני כל הנאיבים שבינינו את האמת שלו. המחבל המשוחרר סיפר בראיון לערוץ טלוויזיה לבנוני כי חזר לפעילות צבאית במסגרת גדודי עז א־דין אל־קסאם.

הסיפור של אלשראונה, טרוריסט מבוגר יחסית, רלוונטי כל כך היום, מכיוון שאבו מאזן מתעקש כתנאי לחידוש המו"מ שישראל תשחרר יותר מ־120 טרוריסטים "כבדים", עם דם על הידיים, "מבוגרים", בערך כמו אימן אלשראונה, שרצחו ופשעו לפני הסכמי אוסלו. הסיפור רלוונטי גם מכיוון שארה"ב לוחצת וגם מכיוון שבתוכנו הנאיביות ממשיכה להשתולל, ויש מי שמציע – למשל הנשיא שמעון פרס – לשקול בחיוב את בקשתו של אבו מאזן.

מחבלים משוחררים דוגמת אלשראונה כבר הביאו בעשרות השנים האחרונות למאות הרוגים ולאלפי פצועים, אבל ישראל פשוט מסרבת ללמוד. אלשראונה הרי אינו לבד. מאות ששוחררו במסגרת עסקאות, מחוות או הבנות שבו לרצוח ולפגע, וכך גם מחבלים מהעיסקה האחרונה, עיסקת שליט, אף שהבטיחו לנו שהפעם זה יהיה אחרת.

בינואר האחרון עצר השב"כ כ־20 פעילי חמאס מאזור חברון. הללו תיכננו שורה של חטיפות. רובם כבר ריצו עונשי מאסר בכלא הישראלי, ואת עיקר הקשר שלהם הם קיימו מול חסאם בדראן, פעיל חמאס אחר ששוחרר מהכלא במסגרת עיסקת שליט וגורש לקטאר. בפברואר נחשפה תשתית טרור נוספת של חמאס, שאף היא פעלה בהכוונת אחד ממשוחררי עיסקת שליט: באסל הימוני שגורש לעזה. במארס נחשף כי אמיר דוכאן, עוד אחד ממשוחררי שליט, ניסה לרתום את אמיר ברכאת, תושב שכם, לבצע פיגוע ירי בכביש עוקף שכם. במאי נעצר פעיל חמאס מאזור רמאללה, שהודה כי חודש קודם לכן גויס לחמאס על ידי השאם עבד אל־קאדר אבראהים חג'אז, שאחראי למות עשרה ישראלים אזרחים וחיילים בפיגועים שביצע. חג'אז נשפט לעשרה מאסרי עולם, שוחרר במסגרת עיסקת שליט, גורש לחו"ל, וכיום מתגורר אף הוא בקטאר, אך אינו שוקט על שמריו. כל המידע הזה הוא מידע גלוי. מי שיעיין בדו"חות מרכז המידע למודיעין וטרור, ישכיל עוד.

זאת ועוד: בהסכמי אוסלו – כמעט שכחנו – הרשות הפלשתינית התחייבה להסגיר לישראל טרוריסטים שירצחו יהודים אחרי חתימת ההסכם. המטרה היתה לחדד את ההבדל בין התקופה שלפני ההסכם ובין התקופה שלאחריו.

למרות ההתחייבות המפורשת, סירבה הרש"פ להסגיר את הרוצחים של הנערים אוהד בכרך ואורי שחור, שנרצחו בוואדי קלט, או את רוצחיהם של אורי מגידיש, דיוויד בוים ואחרים. בתחילת הדרך ישראל עדיין דרשה לממש את ההתחייבות שבהסכם, אך תמיד נענתה בשלילה, עד שהתייאשה וחדלה לדרוש את מילוי ההתחייבות.

עכשיו באים אבו מאזן והרשות בדרישתם המחוצפת, לשחרר מחבלים מתקופת טרום אוסלו, בשעה שמחבלים משוחררים מעסקות שליט ומעסקות קודמות שבו לעסוק בטרור. איש אינו שואל כיצד זה מי שמתחמק מהתחייבותו להסגיר רוצחים כדי שייענשו על מעשיהם, מעז לדרוש שחרור של מחבלים שכן נענשו בגין מעשיהם – מחבלים שלא פעם שבים לדרך הטרור.

המידע למאמר באדיבות ארגון "אלמגור".