הרבה תלוי במתווך האמריקני. נתניהו ואבו מאזן | צילום: משה מילנר/לע"מ

פעם, כשהשר עמיר פרץ היה ילד, אמו, רחמה, נהגה לערוך קניות בשוק של העיר עזה. באחד מימי הקיץ, במקום לחזור עם סלים, הוא זוכר שהיא חזרה לשדרות במשאית עמוסת מרצפות מצוירות. בתוך שבוע כל הבית רוצף מחדש. אחרי כמה שנים אמו כבר נפטרה והוא נסע לביקור בעיר הולדתו במרוקו, שממנה עלה בגיל 5. הוא הגיע לבית הוריו, צילצל בפעמון וכשהדלת נפתחה, הוא נדהם לגלות שרצפת הבית מכוסה במרצפות מצוירות באותה דוגמה שאמו הביאה מעזה.

האם נחזור לקנות בשווקים של עזה, או שהיא תישאר בגדר זיכרון ילדות של בני הדור הוותיק? הוא שואל השבוע בחיוך, אבל עיניו מסגירות כי אפילו הוא, הסמן השמאלי של ממשלת ישראל, יודע ששלום כבר לא יהיה כאן. מקסימום "הסכם גירושים מכובד", כפי שמבקש השר יאיר לפיד.

פרץ שואל, האם המדינה הפלשתינית שתוקם, בסוף התהליך, תהיה רק ביהודה ושומרון או שתכלול גם את מדינת חמאס ברצועת עזה? האם לממשלת ישראל יש עמדה בנושא? השאלה הקשה הזאת, מן הסתם אחת מתוך שורה של שאלות מהותיות שיידונו במהלך המו"מ בוושינגטון בין ישראל לפלשתינים, תצטרך לקבל קודם כל את הכרעת המנהיגים. אחר כך את הכרעת העם, במשאל העם שיתקיים בסופו של התהליך, שתוביל יו"ר מפלגתו השרה ציפי לבני.

פרץ מאמין כי ראש הממשלה בנימין נתניהו "עבר משלב שבו הוא מעוניין לנהל את הסכסוך למצב שבו הוא מעוניין לפתור אותו". למסקנה הזאת שותפים עוד כמה שרים בכירים, ובראשם השר יעקב פרי ממפלגת יש עתיד.

נתניהו, מצידו, ניסה השבוע במרכז מורשת בגין בירושלים, לרגל 100 שנה להיוולדו של מנהיג הליכוד ורה"מ האגדי מנחם בגין, לשכנע בכנות כוונתו. האתגר המניע אותי, הסביר נתניהו, הוא כפול: למנוע בין הירדן לים מדינה דו־לאומית, ולמנוע בין הירדן לים הקמתה של מדינת טרור איראנית. הוא דיבר על הוויתורים שיצטרכו לעשות הפלשתינים והזכיר אחר כך שעד היום, הצד הסרבן, באופן עקבי, הוא הצד הפלשתיני.

הסדר קבע, לא ביניים

הנושא המרכזי במו"מ הוא נושא הגבולות. כאן ייקבע עומק הוויתורים של אבו מאזן, והעמדה של ישראל ברורה: אין חזרה לקווי 67', יש שמירה על גושי ההתיישבות, על ירושלים ועל שטחים מפורזים לשמירה על הביטחון. למעשה, אבו מאזן כבר קיבל במגעים קודמים עם אולמרט וברק את כל השטחים לפי קווי 67', עם חילופי שטחים על שני אחוזים בערך. נקודת הפתיחה של נתניהו היא שונה לחלוטין, ולכן הציפייה היא שאבו מאזן יוותר.

ברור לכולם כי בכל הסדר יהיה פינוי יישובים; צמד המילים "החלטות כואבות" שבו השתמשו השבוע ג'ון קרי וגם רה"מ וכמה משריו. שאלות המפתח הן כמה עשרות אלפי תושבים יצטרכו לפנות, ומתי יתבצע הפינוי?

המו"מ צפוי ככל הנראה להתחיל השבוע בוושינגטון. יישבו הצוותים – השרה לבני ושליחו של רה"מ, עו"ד יצחק מולכו, עם יו"ר הצוות הפלשתיני סאיב עריקאת, וכל צד יעלה את דרישותיו. אחר כך הצד האמריקני יצטרך לראות איך מניחים את ההצעות זאת על זאת, כך שיסתדרו. בסופו של דבר, כשיישארו הפערים, תגענה ההצעות לוויתורים הדדיים. סוגיית המהות, ששם צפויה אי ההסכמה וכפי שזה נראה היום אין שום צד שמוכן לוותר, היא בנושא ירושלים.

אבו מאזן נפגש עם קרי כשבין שניהם יש תמונה של מסגד אל־אקצא בהר הבית. נתניהו הוא הבעלים של מטבע הלשון "סלע קיומנו" באשר לאותו מקום. ומה קורה כאשר לא תושג הסכמה בנושא ירושלים? אחת ההערכות היא כי יושג הסדר ביניים.

אם תהיה הסכמה על הגבולות, על הסדרי הביטחון, על נושאי כלכלה ותנועה ועוד, אבל לא תושג הסכמה בנושא ירושלים והפליטים, יהיה אפשר לסגור הסכם חלקי. "אז זהו, שלא", מסבירים בסביבת נתניהו. רה"מ חזר ואמר בשיחות סגורות כי מטרת המו"מ היא הסכם קבע. הדבר גם מעוגן בהצהרה של קרי. נתניהו יודע שיש מחיר כבד להסכם, אבל זהו מחיר לא הוגן אם זה לא יהיה הסדר סופי, כזה שאחריו אפשר לומר "סוף לסכסוך וקץ לתביעות". כשלא מתמקדים רק בצד הישראלי. הרבה יהיה תלוי ביכולת המתווך האמריקני. האם הוא יוכל לתת לכולם את ההרגשה שהם קיבלו יותר ממה שיכלו לקבל? שהם המנצחים?

"רוצה החלטה היסטורית"

"ברור שלנתניהו יש רצון לסיים את הסכסוך הישראלי־פלשתיני", אמר השבוע אחד משרי הליכוד, שהעדיף להישאר בעילום שם, "נתניהו הגיע למסקנה שהוא רוצה להשאיר אחריו החלטה היסטורית; כזאת שמובילה לשינוי המציאות, לא רק לשיפור המציאות כפי שעשה, למשל, בהקמת הגדר בגבול מצרים. כל הסכם הגיוני שנתניהו יביא לא יידחה בממשלה, בכנסת ובעם. השאלה היחידה היא כמה נתניהו מוכן לשלם עבור ההסכם. הפלשתינים רוצים 100 אחוזים, נתניהו מוכן לשלם רק 60 אחוזים מהמחיר".

גם יוסי ביילין, מאדריכלי הסכם אוסלו, מסכים עם הגישה הזאת. באירוע השקת ספרו של רון פונדק "ערוץ חשאי", התקבצה צמרת השמאל בישראל באולם אחד, באודיטוריום מוזיאון תל אביב. ביילין אמר כי לדעתו "נתניהו רוצה שלום באמת, אבל לא מוכן לשלם את מחיר השלום".

מנגד, דווקא כעת, כשאיראן מגבירה את מעורבותה בסוריה ובלבנון, יש הגורסים כי זו לא העת להכניס עוד מדינה לא יציבה באזור. כך, למשל, השר עוזי לנדאו מישראל ביתנו בטוח שצריך לחכות כמה שנים. הבוס של לנדאו, אביגדור ליברמן, משוחרר מכבלי הממשלה, שכן אינו שר, עד שענייניו יתבררו. כיו"ר ועדת החוץ והביטחון הוא נפגש השבוע עם יו"ר ועדת החוץ של הפרלמנט האירופי, אלמר ברוק. אחרי שליברמן הבהיר כי ברוק הוא "מהטובים", ידיד ישראל, הוא שיגר את חיצי משנתו. "ההתנהלות שלכם, האירופאים, נובעת מחוסר הבנה בסיסי, ואולי אף מסוג של אובססיה אנטי־ישראלית.

האיחוד מפעיל לחץ רק על ישראל ומתעלם מהעובדה כי גם בזמן שכיהנו בישראל הממשלות ה'יוניות' ביותר, שהיו מוכנות לצעדים מרחיקי לכת כדי להגיע לשלום, הפלשתינים סירבו לכך. לו הייתי היום שר החוץ, הייתי מורה להפסיק באופן מיידי כל דיון עם האיחוד האירופי בנוגע למו"מ. לחשוב כי היום אפשר להשיג הסכם כולל לנוכח מה שקורה באזור, דומה למחשבה שאפשר להניח יסודות ולבנות בניין חדש בזמן רעידת אדמה", אמר ליברמן. חשוב לשמוע את הדברים, כי לליברמן יש שליטה על אצבעות שריו.

שאלת האסירים

ביום ראשון צפויה הממשלה לאשר את תחילת המו"מ, לקבוע כי כל הסכם מדיני יובא למשאל עם ולהסמיך צוות שרים מיוחד, שיאשר את שחרור 85 המחבלים הרוצחים הכלואים בישראל עוד מלפני אוסלו. השחרור יבוצע רק אחרי הכינוס של המועצה הכללית של האו"ם ולאחר שיתברר כי אבו מאזן לא יבקש שם הכרה להקמת מדינה פלשתינית.

נתניהו יוכל למנות בפני השרים בסיפוק את ההישגים שבחזרה למו"מ, וכאן מדובר בהישגים אישיים שלו, מול האמריקנים, האירופאים והקוורטט. לנתניהו יש קבלות לכך שעמד ביעדים לבלימת הסחף שהיה לאחר המו"מ שניהל אולמרט.

סוכם כי השיחות יתקיימו תקופה ארוכה. בכך נוטרל אבו מאזן מהאפשרות "לברוח" באמצע ולגרור את ישראל למשחק האשמות. הפלשתינים לא יפנו לאו"ם ולא יבצעו מהלכים חד־צדדיים. נוסף על כך, נקבע כי אין הקפאת בנייה. הישג משמעותי נוסף הוא תמיכה של הליגה הערבית במהלך. מול כל אלה עומד התשלום: שחרור מחבלים רוצחים.

שרי הממשלה טוענים כי השחרור לא משפיע מבחינה אסטרטגית או ביטחונית. המחבלים שישוחררו שפוטים לעונשים של יותר ממאסר עולם אחד, בגין רצח. מספר האסירים המיועד לשחרור הוא 85. זהו נושא כאוב, אך בלשכת רה"מ מקווים כי בעזרת הסטטיסטיקה אפשר לרכך את דעת הקהל. לפי הנתונים שלהם, בשנים 1999-1993 שיחררה ישראל 6,912 מחבלים; בשנים 2008-2003 שוחררו עוד כמה אלפים בעשרה סבבים, במסגרת "מחוות".

השבוע התקשרו לשרים נציגי משפחות שכולות, ביוזמת ארגון אלמגור. הם ביקשו מהשרים לקבל אותם למפגש שבו ינסו לשכנע אותם, דרך הסיפורים האישיים, שלא לבצע את המהלך ולא לשחרר אסירים. המודל שעמד לנגד עיניהם היה זה שנקטו הוריו של גלעד שליט.

איש מהשרים לא מצא לנכון להסכים לפגוש אותם. רק שני שרים, מאיר כהן ועוזי לנדאו, עודדו אותם בכך ש"יצביעו נגד". שאר השרים אמרו כי הם "מכירים את הנושא". בשיחות עם שרים כולם מדגישים כי אין בעיה אסטרטגית בשחרור מחבלים, אך מעדיפים להתעלם מהשאלה המוסרית והערכית של שחרורם.

שאלה אחרת שמטרידה את השרים היא האם המחבלים שישוחררו יגורשו לרצועה, או ישוחררו לבתיהם ביו"ש? האם תמונות של מחבלים רוצחים, ששוחררו ויחגגו בכיכר ברמאללה בהשתתפות אבו מאזן, עשויה לתרום או להזיק למו"מ? בעבר, כאשר אבו מאזן השתתף בחגיגות של שחרור מחבלים רוצחים ושיבח אותם כלוחמי חופש, נתניהו התייחס לנושא בחומרה כאל צעדים שפוגעים במו"מ. אז הפעם זו תוכל להיות רק מכה קלה בכנף?