רשימת הרוצחים נבחנת. אבו מאזן (צילום: אי. אף. פי)

יום שישי, י"ז בטבת, ביום האחרון של שנת 1993, נדקרו למוות בשנתם בדירה ברמלה דוד דדי וחיים ויצמן. אחד הרוצחים היה איש פת"ח אבו סתה. הוא וחברו התעללו בגופות ואף כרתו את אוזני קורבנותיהם כהוכחה למעשה. יומיים אחר כך נלכד אבו סתה, נשפט ונידון לשני מאסרי עולם. גם איש חמאס עיסא מוסא מרצה מאז 1993 שלושה מאסרי עולם בכלא הישראלי. עיסא היה מעורב בפרשת חטיפתו ורציחתו של השוטר ניסים טולדנו, שהסעירה את המדינה לפני 21 שנה, וברציחתם של שני שוטרים נוספים, דניאל חזות ומוטי ישראל, ביום האדמה (מארס 1993) בצומת תלמי אלעזר שבאזור ואדי ערה.

בעיסקת שליט עמד שחרורם של אבו סתה ושל עיסא על הפרק, אבל אחרי ויכוח קשה הם נותרו בכלא. עכשיו מתנה אבו מאזן את חידוש המו"מ עם ישראל בשחרור השניים ובשחרור עוד כ־120 מחבריהם, רובם רוצחים "כבדים"; רובם מבוגרים. רובם ביצעו את פשעיהם לפני חתימת הסכמי אוסלו או בסמוך להם.

כשראש הממשלה בנימין נתניהו קיבל לידיו לפני חודשים רבים את "רשימת ה־120" – כך מכונה הרשימה של אבו מאזן – שערותיו סמרו: עניין אחד, קשה מאוד כשלעצמו, הוא לשחרר 1,027 מחבלים, מאות מהם רוצחים כבדים עם דם על הידיים, תמורת חייל חי, היושב שנים בשבי חמאס – גלעד שליט, ועניין שונה לחלוטין הוא לשחרר גלריה דומה של רוצחים "תמורת חידוש המו"מ".

אלא שכשארה"ב "מבקשת", ויש הטוענים: "לוחצת", ישראל – לפחות פורמלית – בודקת. השבוע הגיעה הרשימה אל שולחנה של שרת המשפטים ציפי לבני, האחראית למו"מ עם הפלשתינים. "טרוריסטים שפלים שעשו מעשים נוראיים", אומרת לבני על המחבלים הללו, ובכל זאת היא בוחנת את תיקיהם. גם במערכת הביטחון בוחנים את הרשימה בעוד הנשיא שמעון פרס, שנדרש לסוגיה בראיון בליל יום העצמאות האחרון, כבר הבהיר שלדעתו "יש לשקול בחיוב את בקשת אבו מאזן".

השבוע במושב המסכם של הפורום הכלכלי העולמי בירדן, אבו מאזן עצמו, בספק נאום ספק איום, התייחס פומבית לעניין והיקשה, תיאורטית, כמובן: "מדוע שאסירים שלנו לא ישוחררו? אומרים לנו 'למה שנשחרר אסירים בחינם?' שיחררתם יותר מ־1,000 חיילים בשביל גלעד שליט. אתם רוצים שנחטוף חיילים? זו לא התרבות שלנו. ב־2012 היו כמה מאות חיילים שנכנסו בטעות לכפרים ולערים פלשתיניים. בתוך עשר דקות הם הוחזרו למשפחותיהם. לא נחטף אף אחד. זה אמצעי שאנו דוחים".

"הם יחזרו לרצוח"

הסאגה הזאת, שאבו מאזן טווה עתה בשיתוף עם האמריקנים ושרי חוץ אירופאים, אינה נעלמת מעיניהם של בני המשפחות. הידיעה שהרשות דורשת עתה את שחרור רוצחי יקיריהם מדירה שינה מעיניהם. גאולה דלרוזה, אמו של החייל דוד דלרוזה, שבשנת 1988 ניסה להציל מאוטובוס שהתקלח ליד יריחו מבקבוק תבערה, את רחל וייס ואת שלושת ילדיה, זוכרת איך נאבק אז בנה הגיבור על חייו, לאחר שנפגע בדרכי הנשימה שלו, עד שנפטר.

היא אישית היתה מוכנה לשחרר את רוצחי בנה ואת רוצחי משפחת וייס תמורת גלעד שליט, אולם האפשרות שהללו ישוחררו "בתמורה" או כ"מחווה" לחידוש המו"מ מטריפה את דעתה. "האם איבדנו את השפיות שלנו?" היא שואלת, "אנחנו רואים שוב ושוב אפילו מחבלים ששוחררו בעיסקת שליט, מדברים על חידוש הטרור וגם שבים לעסוק בו. אני מקווה שראש הממשלה נתניהו יוכיח חוכמה וידע להדוף את הלחצים הללו".

גם דליה בובליל, אחותו של דוד דדי שנרצח בדירה ברמלה, מתנגדת נחרצות לאפשרות שרוצחי אחיה ישוחררו עתה: "זה כל כך כואב. עד היום. איך היו שרים בממשלה מרגישים אם, חלילה, רוצחי אחיהם היו משוחררים תמורת חידוש המו"מ?" היא מנסה להבין.

אלינור אבוטבול היתה בת 10 כשאביה, השוטר מוטי ישראל (35), נרצח. היא גדלה עם הכאב והשכול. כיום היא כבר בת 30, אם לשניים. "הרוצחים של אבא שלי הרסו משפחה שלמה", היא אומרת, "אדם יצא בבוקר לעבודה ולא חזר. אלה מחבלים עם דם על הידיים, ולי אין ספק ששחרורם יביא לעוד טרור, לעוד דם ולעוד קורבנות. מקבלי ההחלטות חייבים ללמוד מהניסיון ולהימנע מהשגיאה הנוראה הזאת", אומרת אלינור.

סבתה, אלגרה ישראל, תושבת חיפה, אמו של מוטי ז"ל, אומרת ששחרור רוצחי בנה יזרה עוד מלח על פצעיה: "הוא נרצח כשרבין עדיין היה בחיים, ומשה שחל, אז שר המשטרה, בא לבקר ולנחם אותנו. מי שישלח אותם לחופשי עלול, חלילה, לגזור גזר דין מוות על קורבנות נוספים. מדוע לא ללמוד מניסיון העבר?"

עוד מספרת סבתא אלגרה: "הכאב לא פג עם השנים. הוא רק התעצם. איבדתי עוד בן ממחלה קשה, את מיכאל שלי, גם הוא היה שוטר. גם בעלי נפטר לפני שנתיים. לפני כן קנינו שתי חלקות קבר, לא הרחק מהחלקה שבה מרדכי נטמן, כדי שלפחות את מנוחת העולמים שלנו ננוח יחד עימו".

לצידו של מוטי ישראל נרצח באותו אירוע גם השוטר דניאל חזות (34). בתו, ספיר, היתה אז בת שנה וחצי. היא מכירה את אביה רק מתמונות. "המחבלים שהיו מחופשים לחיילי צה"ל ירו בהם מטווח אפס. אם זה היה תמורת שליט – אני בעד. להציל חייל – זה קודש, אבל סתם כך? ומה על הטרור שהשחרור הזה יביא בעקבותיו? גם אמה, רבקה סבג (חזות), אלמנתו של דניאל, מתנגדת לשחרור הרוצחים. גם היא היתה מוכנה לשלם מחיר מהסוג הזה תמורת חייל חטוף, "אבל לא כך. זה הרי כל כך סביר שהם יחזרו לרצוח", היא אומרת.

"חטא מוסרי"

בעיסקת שליט שיחררה ישראל תמורת חייל ישראלי אחד 1,027 אסירים. 303 מהם היו שפוטים למאסרי עולם. 148 מהם נשפטו לכמה מאסרי עולם. 20 מהם נשפטו ליותר מעשרה מאסרי עולם מצטברים. 330 מן האסירים והאסירות נשפטו על רצח ישראלים. 477 מהאסירים היו אחראים לפיגועים ולתקיפות שבהם נרצחו 569 ישראלים (מתוך "עדכון אסטרטגי", רבעון המכון למחקרי ביטחון לאומי, מאמרו של יורם שוויצר, ראש תוכנית המחקר ללוחמה בעצימות נמוכה).

גם הפעם מספר המחבלים עם דם על הידיים גבוה מאוד. אלמגור, ארגון נפגעי הטרור, שחושף כאן ב"ישראל השבוע" בפעם הראשונה את "רשימת ה־120" המלאה, מלווה את אזהרותיו בדוגמאות רבות מספור של מחבלים "עם דם על הידיים" ששבו לרצוח, לפגע, להסית או לתכנן פיגועים.

היו בהם גם מבוגרים. מאיר אינדור, מראשי הארגון, אומר ש"אם אמנם יהיה גל נוסף של שחרור מחבלים המדינה תחטא פעמיים: פעם אחת, חטא מוסרי של שחרור רוצחים, שמשוחררים טרם זמנם, ועשיית צחוק ממערכת המשפט, החוק והאכיפה במדינת ישראל, ופעם שנייה – חטא מוסרי של מי שמשחרר מחבלים מתוך ידיעה ששחרורים קודמים כבר הולידו גלי טרור ורצח של מאות בני אדם". עוד מציין אינדור: "אחדים ממשוחררי עיסקת שליט שבו לטרור והצהירו הצהרות תמיכה בטרור".

ואכן, גורמים מדיניים בירושלים מעריכים שציבורית נתניהו יתקשה מאוד לשחרר מחבלים מ"רשימת ה־120", למעט אולי "כמה בודדים". הדבר הובהר גם לארה"ב שפעילה מאוד בעניין זה, על רקע הערכתה שהדבר יתרום לחידוש השיחות עם הפלשתינים. עיון ברשימת המחבלים ובמעשי הרצח הזוועתיים הרשומים על שמם מלמד עד כמה הדבר קשה:

ברשימה "מככבים" רוצחיו של פרופ' גבריאל שטרן בעמק המצלבה ביולי 1992; הרוצח שדקר למוות באותה שנה את גניה פרידמן בעת שהלכה לתומה ברחוב בכפר סבא; חוטפי ורוצחי החייל עקיבא שאלתיאל בערב ליל הסדר של שנת 1985; וגם רוצחי שלושת חיילי צה"ל: יעקב דובינסקי, יאיר פררה וגיא פרידמן.

במקרה האחרון מדובר בערבים־ישראלים, חברי התנועה האיסלאמית מאזור ואדי ערה, שגויסו על ידי הג'יהאד האיסלאמי. הרוצחים חדרו למאהל החיילים באזור קיבוץ גלעד ב־14 בפברואר 1992 ורצחו את שלושת החיילים, עולים חדשים מבריה"מ. כלי הרצח שלהם היו סכינים, גרזנים וקלשון. האירוע נודע לימים בכינוי "ליל הקלשונים".

עוד ב"רשימת ה־120", שאת שחרורם תובע עתה אבו מאזן כתנאי לחידוש המו"מ, נמצאים בין היתר גם המחבל חבר פת"ח שהיה שותף להנחת מטען החבלה בשוק מחנה יהודה בשנת 1991, פיגוע שבו נהרגו שמונה בני אדם; ארשיד חמיד יוסף, שנידון לחמישה מאסרי עולם, לאחר שרצח חמישה אנשים שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל; בני חסן, שב־1985 רצח את יוסף אליהו ואת לאה אלמקייס, שני מטיילים ישראלים בחורשה בגלבוע. חסן נידון לשני מאסרי עולם; רוצחיו של זלמן שליין, שני פועלים ערבים שחיסלו אותו באתר הבנייה שבו בנה את ביתו בשנת 1989; חוטפו ורוצחו של החייל משה תמם ב־1986; המחבל שלקח חלק ברצח שמחה לוי מגוש קטיף ב־1989; ושמאנסה יוסף שבמוצאי שבת, 4 באוגוסט 1990, רצח את רונן קרמני, בן 18, ואת חברו הטוב ליאור טובול, בן 17, בעת שיצאו לביקור אצל חברותיהם בפסגת זאב. השניים נאספו אז על ידי מכונית טרנזיט בעלת לוחית זיהוי ערבית על ידי שלושה גברים שאיימו עליהם באקדח. הם הוסעו לוואדי בבית חנינא ושם דקרו אותם המחבלים למוות. כעבור יומיים נתגלו גופותיהם הכפותות בוואדי שבין שכונת רמות לבית חנינא. בתגובה פרץ אז בירושלים גל מהומות קשה נגד ערבים, שבמהלכו נרגמה למוות באבנים פלשתינית.

המטרה: חטיפה

בינתיים, כאמור, אבו מאזן מתרכז בדרישה לשחרור 120 המחבלים, אבל הארגונים שאינם סרים למרותו אינם מסתפקים במלל או באיומים מרומזים, והם מנסים כל העת לחטוף חיילים וגם אזרחים. בשנת 2011 דווח על 11 ניסיונות חטיפה של חיילים. בשנת 2012 התרחשו 26 ניסיונות לחטיפת חיילים ועוד מספר לא ידוע של ניסיונות לחטוף אזרחים, שבדרך נס הסתיימו בלא כלום. ב־2013 התרחשו עוד אירועים כאלה. על פי הדיווח הרשמי האחרון, מנובמבר 2012 ועד חודש מארס האחרון היו 18 ניסיונות חטיפה.

רק לפני ימים אחדים חשף השב"כ התארגנות צבאית של הג'יהאד האיסלאמי, שחבריה, תושבי חברון, בשנות ה־20 לחייהם, תיכננו לבצע פיגוע חטיפה באזור חברון, לצורך מיקוח על שחרור אסירים פלשתינים. שניים מחברי החוליה, חאזם טוויל ועבדאללה עבידו, כבר הורשעו בשנים האחרונות בביצוע עבירות ביטחוניות במסגרת הג'יהאד האיסלאמי וריצו עונשי מאסר בישראל.

חברי החוליה התכוונו לנסוע בקירבת תחנות הסעה, שבהן ממתינים חיילים או אזרחים ישראלים, לירות לעברם מהרכב ולבסוף לחטוף גופה ולהסתירה, וזאת כדי לנהל מו"מ על החזרתה. נגד חברי החוליה כבר הוגשו 13 כתבי אישום לבית המשפט הצבאי ביהודה.

שר הביטחון משה יעלון מתנגד לשחרור המחבלים בהתאם לדרישת אבו מאזן, ועמדתו זו ידועה לנתניהו. בישיבת הממשלה הדרמטית באוקטובר 2011, שבה אושרה עיסקת שליט, נמנה יעלון – אז עדיין לא שר הביטחון – עם מתנגדי העיסקה. עכשיו, כשר הביטחון, לעמדתו משקל יתר.

אחד הנושאים שעל סדר יומה של הממשלה הנוכחית, שטרם נידון, הוא דו"ח ועדת שמגר לעניין החטיפות. שר הביטחון הקודם אהוד ברק מינה את הוועדה הזאת אחרי עיסקת רגב וגולדווסר. אחרי שחרור שליט הוגש לממשלה חלקו השני של דו"ח הוועדה, שעסקה בין היתר בשאלה האם יש לקיים משא ומתן על שבויים ישראלים ובאילו נסיבות? מהם הגבולות המותרים? ומי הם הגורמים המחליטים? הוועדה גם המליצה לוותר על השימוש בשליחים מיוחדים, כפי שנעשה עד היום, ולרכז את הטיפול בשבויים ובמשא ומתן בידי שר הביטחון, כשראש הממשלה והממשלה משולבים בקבלת ההחלטות במידת הצורך.

"הטיפול" בדרישות שמעלה עתה אבו מאזן אמנם אינו זהה לניהול משבר חטיפה, אך יש בו מן הדומה, שכן גם זה סוג של אולטימטום או אם תרצו "סחיטה". וייתכן שבדו"ח ועדת שמגר החסוי יש המלצות הנוגעות גם לסיטואציה כמו זו, שעימה נדרשת עתה הממשלה להתמודד.

מחבלים בכלא (פלאש 90)

בארגון נפגעי הטרור 'אלמגור' מתעורר חשש משחרור מתקרב של מחבלים שדם על ידיהם. זאת בעקבות הדיווחים על בקשתה של שרת המשפטים לעיין בתיקיהם של מחבלים כלואים מהתקופה שקודם להסכמי אוסלו.

ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם יו"ר הארגון, סא"ל במיל מאיר אינדור, שביקש פגישה עם לבני על מנת לברר את פרטי הפרשה.

אינדור מספר כי בחודשים האחרונים קיים לחץ מאסיבי המופעל על ידי הרשות הפלשתינית בקמפיין מאורגן לשחרור מחבלים כאשר בשלב הראשון מדובר במחבלים המכונים 'מחבלים ותיקים' כלומר מחבלים שנכלאו בעקבות פיגועים שביצעו לפני הסכמי אוסלו.

לדבריו האמירה הפלשתינית ברורה ועיקרה הוא שאם ישראל רוצה לשוב לשולחן המו"מ עליה לבצע שני מהלכים – הקפאת ההתיישבות, וחשוב מכך שחרור מחבלים בשל הרגישות הגדולה הכרוכה בכך. אמירה זו מגובה על ידי גורמים ישראליים הטוענים כי לאחר שעסקת שליט חיזקה את החמאס יש לחזק את מי שהם רואים כפרנטר מדיני, כלומר אבו מאזן וסיעתו.

אינדור מספר כי בעקבות מחקר שביצעו דלף לידי הארגון מסמך ובו רשימת 120 המחבלים שאת תיקיהם בוחנת השרה לבני. "כולם רוצחים. לא קשישים ולא זקנים", אומר אינדור המתכוון לחשוף את פרטי הרשימה ביום שישי הקרוב.

עוד הוא מדגיש בדבריו כי אין מדובר במחבלים שביצעו ניסיונות פיגוע אלא כאלה שרצחו בפועל, כאלה שדם על ידיהם ואף ראש הממשלה המנוח יצחק רבין סירב לכלול אותם במסגרת שחרורי האסירים של הסכמי אוסלו משום חומרת מעשיהם.

לדבריו רבין חשש אז משחרור נוסף של מחבלים אחרי השחרור ההמוני של עסקת ג'יבריל, ובמקביל שמע את זעקתן של המשפחות השכולות וכך הכריע שלא לשחרר את הרוצחים המדוברים. כעת מתעורר החשש שלבני תוביל לשחרורם.

בדבריו קובע אינדור כי שחרור המחבלים בעסקת שליט הוא מהגורמים להסלמה ברחבי יהודה ושומרון. זאת לאחר תקופת רגיעה שנבעה בראש ובראשונה מכך שהמחבלים המדוברים היו מאחורי סורג ובריח.

הוא מוסיף ומציין כי השרה לבני הגדירה את הטיפול בנושא כמורכב וקשה, אך הוא מביע חשש שהדברים נועדו לצורכי הסברה, כדי להוכיח לציבור שמדובר בשיקול דעת הנעשה מתוך כובד ראש, אך בסופו של יום היא תקדם את המהלך. עוד מזכיר אינדור את דבריו של נשיא המדינה בראיון שהעניק לערוץ הראשון ביום העצמאות, ובו אמר כי הוא מצדד בשחרור מחבלים, אמירה שמשמעותה היא שאת חתימתו לא יעכב במידה ויובא הנושא לעיונו.

לפי שעה מבקשים אנשי 'אלמגור' כמו גם בני משפחות שכולות משר המשפטים לבני ומנשיא המדינה לקבל אותם למפגש בו יציגו את עמדתם הנחרצת נגד המהלך.

בזמן שעסקנו בגזירות ובקיצוצים, סוכלו בתקופה האחרונה מספר נסיונות חטיפה ובצמתי יהודה ושומרון עומדים גם כעת מאות אזרחים וחיילים ביד מושטת, ממתינים לטרמפ ומתעלמים משאלת המחיר שנשלם עבורם, אם ו(חלילה) כאשר.

ישנו מחירון מאוד ברור: כבר לפני ארבע שנים הוחלט לקבוע "קווים אדומים" למשא ומתן על החטופים שאחרי גלעד שליט. נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, האלוף (מיל') עמוס ירון ופרופ' אסא כשר ישבו על המדוכה במטרה מוצהרת להקשיח את העמדות ולשפר את נקודת המוצאשלנו. מיד לאחר עסקת שליט הוגשו מסקנותיהם לשר הביטחון דאז אהוד ברק, שהכריז כי "הגיעה העת לעצור את המדרון החלקלק" אך סירב לתת פומבי להמלצות עצמן. לפי ההערכות, המליצה הוועדה לשחרר מחבלים בודדים בלבד תמורת חייל חטוף, ובשום אופן לא לשחרר מחבלים חיים תמורת גופות.

ובכן, שעת ההכרעה הגיעה. יש להודיע מראש מה המחיר האחרון שלנו, וכיצד ננהג כשארגון טרור יחזיק אותנו במקום הכי רגיש — ב"ילד של כולנו" הבא.

צריך להודות: החברה הישראלית לא עומדת בלחצים. אנחנו מתפרקים — וזה מובן — מול ידיעה על חייל חטוף. כשלכל אם עברייה יש את מספרי הטלפון של כל מפקדי צה"ל, וילד שנפצע הופך אוטומטית ל"הקטן", אסור שפסטיבל הרגש שהתחולל סביב שליט יחזור על עצמו עם החייל הבא. במילים אחרות, חייבים לסנדל את עצמנו מראש. עלינו לקבוע מסמרות בנושא, כמי שמכיר בחולשותיו ומרחיק עצמו מהן לכתחילה. רק כך יידעו ארגוני הטרור שחטיפה כבר אינה נשק אפקטיבי. כדי שהם יידעו את זה, חובה לפרסם את המסקנות.

לאורך תקופת השבי של גלעד שליט ביקשו אנשי אלמגור, ארגון נפגעי הטרור, לדעת מהן המסקנות, ונענו כי "הדו"ח יפורסם אחרי ששליט יחזור". מאז הם מבקשים לחשוף את הדו"ח, ולא נענים.

מולם עומדות משפחות שכולות, שהכריזו עם הגשת דו"ח שמגר כי "אין מחיר לחיים של חייל". למרבה הצער, יש לחלוק על אמירה זו. ודאי שיש מחיר. למשל, חייהם של חיילים אחרים. או של יותר מ־170 אזרחים שרצחו משוחררי עסקת ג'יבריל. זה חישוב ציני ומזעזע, אך הוא נכפה עלינו.

אולי ראוי שנלמד מרוסיה כיצד לנהוג. בספטמבר 1985 נחטפו בביירות ארבעה עובדי שגרירות ברית־המועצות. הרוסים לא התבלבלו, וחטפו שניים מבני החמולה הקרובה לחוטפים. אחד מהם הושלך כעבור יומיים בפתח ביתו כש"גרונו משוסף ואיבר מינו תחוב בפיו" (כך על־פי הספר "מדינת ישראל תעשה הכול" של רונן ברגמן). החטופים הרוסים שוחררו מיד, ומאז איש אינו מנסה לחטוף אזרחים סובייטים.

תגובה כזו לא תתרחש בישראל, וטוב שכך. אך על הסקאלה שבקצה האחד שלה חטיפות נקם ובקצה השני 1,027 מחבלים, הגיע הזמן שנחליט איפה אנחנו עומדים.

שערו בנפשכם שאדם שחוטף נערה באיומי אקדח יקבל הבטחה שאם ישחרר אותה לא יאונה לו כל רע והוא יוכל לחזור לביתו. היעלה על הדעת שהאיש אכן ילך לביתו בלא לעמוד לדין רק בגלל שהבטיחו לו?

ג'מאל טיראווי הוא מבכירי הפת"ח והתנזים בשכם. הוא שיגר את המחבל המתאבד מוהאנן איברהים סלאחת לבית הקפה 'מיי-קופי-שופ' בתל אביב באביב 2002. בפיגוע נרצחה רחל צ'רכי ונפצעו שלושים איש. בית המשפט הצבאי לערעורים במחנה עופר החליט השבוע לשחרר את טיראווי ולבטל גזר דין של שלושים שנות מאסר העומד נגדו. הנימוק היה שמאחר שישראל הודיעה בעבר שהיא מוחקת מאות מחבלים מרשימת המבוקשים בתנאי שלא יבצעו מעשי טרור, הרי ישראל כפופה להבטחתה – ועמידת המדינה בהבטחתה חשובה מכל.

בכך אימצו השופטים את עמדתו של הפרקליט אביגדור פלדמן שהגן על הרוצח. פלדמן הודה בעברות שביצע מרשו, אבל מצא מתחת לשטיח את הצ'ופציק של הקומקום. הפרקליטות הצבאית, נציגי השב"כ וחבר השופטים בערכאה הראשונה קבעו שהמחבל הפר את תנאי שחרורו וחזר לטרור, אך למרבה הבושה המחבל שוחרר.

קרבנות העבֵרה לא עודכנו על הערעור, והרשויות שחררו את הרוצח באותו הלילה לשכונת בלטה בשכם. הוא התקבל על-ידי אלפי צעירים, חלקם נושאי נשק, בהילולה רבתי. המסר היה ברור: כל רוצח יהודים יצא לחופשי במוקדם או במאוחר.

ואיפה היה אלוף הפיקוד ניצן אלון? הוא הרי מאשר את החלטות בית הדין. מדוע הוא או הרמטכ"ל לא עיכבו את ההחלטה על-מנת לאפשר לנפגעים לפתוח בהליכי ערעור ולעתור לבג"ץ נגד ההחלטה?

על-פי ייעוץ משפטי שקיבלו אנשי 'אלמגור' משופטים לשעבר, ביניהם כאלה שעסקו בשיפוט צבאי, מדובר בהחלטה שערורייתית. מלבד העובדה שבית הדין התעלם מחזרת המחבל לטרור, יש כאן התערבות בנושא שהוא פוליטי במהותו. מותר למדינה להכריז על מדיניות בעניינים מדיניים או צבאיים כלפי מדינה או ישות אחרת, ולחזור בה. אין זה עניינו של בית המשפט. כך קבע בית המשפט הגבוה לצדק בעשרות עתירות של 'אלמגור' ואחרים נגד שחרור מחבלים. זאת ועוד: ההסכמה הישראלית מעולם לא ניתנה בפומבי ובאופן רשמי, והיא אינה התחייבות כלפי המבוקשים אלא כלפי הרש"פ.

בינתיים המחבל חזר לביתו ומשפחת הנרצחת נעטפה עצב ויגון.

נרדמנו בשמירה

השבוע, בכ"ח באייר, קיבל הרב לוינגר את פרס מוסקוביץ. בתשכ"ח הרב לוינגר לקח אחריות. הוא הוביל את הציבור להתיישבות בחברון ומשם למרחבי יו"ש. לא המדינה עשתה זאת. ההתיישבות צמחה מלמטה, מהציבור שדחף וגייס את הדרג הפוליטי ואת המדינה. גם את הקרב נגד הטרור אסור להניח רק בידיהם של אנשי הצבא והמדינאים.

הנה כמה דוגמאות להצלחות. אומנם מדובר בשמחת עניים של משפחות אבלות, אבל עבור אלה שיינצלו בעתיד מאותם רוצחים מדובר בהצלה של ממש. יש לזכור גם את החיילים הרבים שסיכנו את עצמם כדי לעצור את הרוצחים ולהביאם לכלא.

אביו של אשר פלמר, שנרצח עם בנו מזריקת אבנים ליד חלחול, הגיע מאמריקה למשפט רוצחי יקיריו. הוא שכר עורך דין ועם קבוצת ידידים מגיע יום-יום לדיוני בית הדין. אותו שופט שקבע בעבר שזריקות אבנים לא תמיד נעשות בכוונת רצח, החליט הפעם שהאבנים הן כלי רצח. בשלב הזה, ואאל אל-ערג'ה, ראש המרצחים, כבר קיבל מאסר עולם. אם האב לא היה נוכח במשפט, ייתכן שהייתה נרקמת עסקת טיעון במהלך המשפט. פלמר וחבריו בנוכחותם המתמדת הביאו להרשעה מלאה.

במקרה אחר, קבוצת אימהות שכולות של שמונה התלמידות שנרצחו בנהריים על-ידי חייל ירדני ארגנו טקס זיכרון מאולתר מול השגרירות הירדנית, לאחר שמאה חברי פרלמנט ירדנים חתמו על בקשה לשחרר את החייל הרוצח. הן נפגשו עם השגריר הירדני והוציאו ממנו הבטחה בשם ירדן שהרוצח לא ישוחרר. זו דוגמה של גילוי אחריות אזרחית.

מאחר שלצד פעולות הרצח והחבלה מפעילה מערכת הטרור זרוע מתוחכמת של פעילות אזרחית תומכת – בין השאר בידי משפטנים, סופרים, אמנים ועיתונאים – חייבת לקום תנועה ציבורית של אזרחים נגדם. אחרת יקרה מה שאירע לאחרונה עם המחבל ששוחרר בעסקת שליט. בעת השחרור הוצב תנאי שהמשתחררים לא יפרו את החוק, אחרת יוחזרו לכלא למלא את עונשם. אותו מחבל הפר את החוק, נתפס, ושבת רעב. קבוצת סופרים פנתה לנתניהו, קבוצת נשות שמאל התפרצה לבית החולים שבו שהה, עיתון 'הארץ' תמך, ונתניהו נכנע. אנחנו נרדמנו בשמירה. נתניהו הורה להגיע לעסקת שחרור מוקדם עם עורכי דינו. במקום עשר שנים, הוא נשפט לשמונה חודשים!

ב'אלמגור' פועלים הורים שכולים לצד פצועי-טרור. הם מקדישים מזמנם למאבק אזרחי, פוליטי, משפטי ותקשורתי בטרור. הם רואים עצמם חיילים ללא מדים וסיסמת הקרב שלהם היא "אל-מגור! אל פחד מהטרור!" לא צריך להיות נפגע טרור כדי להילחם בטרור. אפשר להצטרף אליהם, ולייצב יחד קו-חזית שיעצור את הכרסום בעמידה נגד הטרור.

פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"