שערו בנפשכם שאדם שחוטף נערה באיומי אקדח יקבל הבטחה שאם ישחרר אותה לא יאונה לו כל רע והוא יוכל לחזור לביתו. היעלה על הדעת שהאיש אכן ילך לביתו בלא לעמוד לדין רק בגלל שהבטיחו לו?

ג'מאל טיראווי הוא מבכירי הפת"ח והתנזים בשכם. הוא שיגר את המחבל המתאבד מוהאנן איברהים סלאחת לבית הקפה 'מיי-קופי-שופ' בתל אביב באביב 2002. בפיגוע נרצחה רחל צ'רכי ונפצעו שלושים איש. בית המשפט הצבאי לערעורים במחנה עופר החליט השבוע לשחרר את טיראווי ולבטל גזר דין של שלושים שנות מאסר העומד נגדו. הנימוק היה שמאחר שישראל הודיעה בעבר שהיא מוחקת מאות מחבלים מרשימת המבוקשים בתנאי שלא יבצעו מעשי טרור, הרי ישראל כפופה להבטחתה – ועמידת המדינה בהבטחתה חשובה מכל.

בכך אימצו השופטים את עמדתו של הפרקליט אביגדור פלדמן שהגן על הרוצח. פלדמן הודה בעברות שביצע מרשו, אבל מצא מתחת לשטיח את הצ'ופציק של הקומקום. הפרקליטות הצבאית, נציגי השב"כ וחבר השופטים בערכאה הראשונה קבעו שהמחבל הפר את תנאי שחרורו וחזר לטרור, אך למרבה הבושה המחבל שוחרר.

קרבנות העבֵרה לא עודכנו על הערעור, והרשויות שחררו את הרוצח באותו הלילה לשכונת בלטה בשכם. הוא התקבל על-ידי אלפי צעירים, חלקם נושאי נשק, בהילולה רבתי. המסר היה ברור: כל רוצח יהודים יצא לחופשי במוקדם או במאוחר.

ואיפה היה אלוף הפיקוד ניצן אלון? הוא הרי מאשר את החלטות בית הדין. מדוע הוא או הרמטכ"ל לא עיכבו את ההחלטה על-מנת לאפשר לנפגעים לפתוח בהליכי ערעור ולעתור לבג"ץ נגד ההחלטה?

על-פי ייעוץ משפטי שקיבלו אנשי 'אלמגור' משופטים לשעבר, ביניהם כאלה שעסקו בשיפוט צבאי, מדובר בהחלטה שערורייתית. מלבד העובדה שבית הדין התעלם מחזרת המחבל לטרור, יש כאן התערבות בנושא שהוא פוליטי במהותו. מותר למדינה להכריז על מדיניות בעניינים מדיניים או צבאיים כלפי מדינה או ישות אחרת, ולחזור בה. אין זה עניינו של בית המשפט. כך קבע בית המשפט הגבוה לצדק בעשרות עתירות של 'אלמגור' ואחרים נגד שחרור מחבלים. זאת ועוד: ההסכמה הישראלית מעולם לא ניתנה בפומבי ובאופן רשמי, והיא אינה התחייבות כלפי המבוקשים אלא כלפי הרש"פ.

בינתיים המחבל חזר לביתו ומשפחת הנרצחת נעטפה עצב ויגון.

נרדמנו בשמירה

השבוע, בכ"ח באייר, קיבל הרב לוינגר את פרס מוסקוביץ. בתשכ"ח הרב לוינגר לקח אחריות. הוא הוביל את הציבור להתיישבות בחברון ומשם למרחבי יו"ש. לא המדינה עשתה זאת. ההתיישבות צמחה מלמטה, מהציבור שדחף וגייס את הדרג הפוליטי ואת המדינה. גם את הקרב נגד הטרור אסור להניח רק בידיהם של אנשי הצבא והמדינאים.

הנה כמה דוגמאות להצלחות. אומנם מדובר בשמחת עניים של משפחות אבלות, אבל עבור אלה שיינצלו בעתיד מאותם רוצחים מדובר בהצלה של ממש. יש לזכור גם את החיילים הרבים שסיכנו את עצמם כדי לעצור את הרוצחים ולהביאם לכלא.

אביו של אשר פלמר, שנרצח עם בנו מזריקת אבנים ליד חלחול, הגיע מאמריקה למשפט רוצחי יקיריו. הוא שכר עורך דין ועם קבוצת ידידים מגיע יום-יום לדיוני בית הדין. אותו שופט שקבע בעבר שזריקות אבנים לא תמיד נעשות בכוונת רצח, החליט הפעם שהאבנים הן כלי רצח. בשלב הזה, ואאל אל-ערג'ה, ראש המרצחים, כבר קיבל מאסר עולם. אם האב לא היה נוכח במשפט, ייתכן שהייתה נרקמת עסקת טיעון במהלך המשפט. פלמר וחבריו בנוכחותם המתמדת הביאו להרשעה מלאה.

במקרה אחר, קבוצת אימהות שכולות של שמונה התלמידות שנרצחו בנהריים על-ידי חייל ירדני ארגנו טקס זיכרון מאולתר מול השגרירות הירדנית, לאחר שמאה חברי פרלמנט ירדנים חתמו על בקשה לשחרר את החייל הרוצח. הן נפגשו עם השגריר הירדני והוציאו ממנו הבטחה בשם ירדן שהרוצח לא ישוחרר. זו דוגמה של גילוי אחריות אזרחית.

מאחר שלצד פעולות הרצח והחבלה מפעילה מערכת הטרור זרוע מתוחכמת של פעילות אזרחית תומכת – בין השאר בידי משפטנים, סופרים, אמנים ועיתונאים – חייבת לקום תנועה ציבורית של אזרחים נגדם. אחרת יקרה מה שאירע לאחרונה עם המחבל ששוחרר בעסקת שליט. בעת השחרור הוצב תנאי שהמשתחררים לא יפרו את החוק, אחרת יוחזרו לכלא למלא את עונשם. אותו מחבל הפר את החוק, נתפס, ושבת רעב. קבוצת סופרים פנתה לנתניהו, קבוצת נשות שמאל התפרצה לבית החולים שבו שהה, עיתון 'הארץ' תמך, ונתניהו נכנע. אנחנו נרדמנו בשמירה. נתניהו הורה להגיע לעסקת שחרור מוקדם עם עורכי דינו. במקום עשר שנים, הוא נשפט לשמונה חודשים!

ב'אלמגור' פועלים הורים שכולים לצד פצועי-טרור. הם מקדישים מזמנם למאבק אזרחי, פוליטי, משפטי ותקשורתי בטרור. הם רואים עצמם חיילים ללא מדים וסיסמת הקרב שלהם היא "אל-מגור! אל פחד מהטרור!" לא צריך להיות נפגע טרור כדי להילחם בטרור. אפשר להצטרף אליהם, ולייצב יחד קו-חזית שיעצור את הכרסום בעמידה נגד הטרור.

פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"