הערב יחבק אלחנן טננבאום את אורי וקרן, והם ודאי יבכו על צווארי אביהם, שאותו לא ראו למעלה משלוש שנים. גם סיוטן של משפחות סוועאד, אביטן ואברהם יגיע סוף סוף לקצו. מנגד יחגגו משפחות פלשתיניות ולבנוניות רבות, ליתר דיוק כמה מאות, שקרוביהן שבו אליהן חיים, נושמים ומלאי תכניות לעתיד.

לפני כחודשיים הצביעה ממשלת ישראל בעד עסקת השבויים. לפי ההחלטה תשחרר ישראל כמה עשרות אסירים ממדינות שונות בעולם הערבי ו-400 אסירים פלשתינים 'בלי דם על הידיים'. בנוסף לאלה הבטיחה מדינת ישראל לתת לחיזבאללה מפות של שדות מוקשים בדרום לבנון, כמה גופות של מחבלים לבנוניים ומידע על נעדרים. ישראל, כך הובטח, תקבל שלושה חיילים חטופים, ככל הנראה מתים, ואזרח חי אחד. אף מילה על רון ארד.

העם בישראל התקשה לבלוע את מספר האסירים הגדול ואת התמורה הקטנה יחסית. ההחלטה פתחה פתח לדיון מוסרי נוקב וכואב על 'מחירו' של אזרח ישראלי בשבי, על חשיבות נסיבות נפילתו ועל חשיבות השבתן של גופות חיילים חטופים לישראל.

מה שלא ממש הצליח להרגיע את המתנגדים לעסקה אבל בהחלט היווה נחמה פורתא היתה הסיסמה ששיווקה הממשלה: 'בלי מחבלים עם דם על הידיים', ביטוי מוכר מעסקאות קודמות. מאיר אינדור מארגון 'אלמגו"ר' מסביר את פשר הביטוי המעורפל: "מדובר בהגדרה רחבה שבה נכללים רציחה, פציעה, סיוע ישיר בהנחת מטען או תצפית, הסעה לזירת הפשע וכדומה". במקרה שהמחבלים הצליחו לבצע את זממם הם לא כלולים ברשימת המשוחררים, אבל מי שסייע לבצע פיגוע שסוכל, ייתכן שימצא עצמו היום מחוץ לכותלי הכלא. עניין של מזל.

דם זה דבר יחסי

מי שבכל זאת יעיין ברשימת האסירים המשוחררים יופתע לגלות שכמה מהם היו מעורבים עד צוואר בתקריות עם חיילי צה"ל ובהריגתם בדרום לבנון. נציגי הממשלה הבהירו השבוע למראיינים המופתעים שהפליאה על שחרור מרצחים אינה במקומה. 'דם' חיפשו רק בידיהם של האסירים הפלשתיניים, לא אלה של הלבנוניים. לפי סגן השר גדעון עזרא, היה ברור שמחבלים אלו הם דרישת הסף של החיזבאללה לכל משא ומתן.

המחבלים הלבנוניים המשוחררים לא רק 'טבלו' את ידיהם בדמם של חיילי צה"ל. חלקם שקעו בו ממש עד צוואר: אנואר יאסין היה מעורב בהריגתם של שלושה חיילי צה"ל ובפציעתם של חמישה, מוסטפה חמוד אסף את המידע לפיגוע שגרם למותם של שבעה חיילי צה"ל, חסן ענקני השתתף בקרב שבו נהרגו שלושה חיילי צה"ל ועלי יוסף השתתף במארב מחבלים שבו נהרג חייל אחד, עלי קיס.

חלק גדול מהוריהם של החיילים שנהרגו על ידי הרוצחים המשוחררים מגבים את עסקת השבויים. רבים מהם לא ידעו כלל שרוצחי בנם נמצא בידי ישראל.

פרידה ברנשטיין, אימו של סמל מרקו ברנשטיין, אחד החיילים שנהרג מידי מחבלים אלו, מתנגדת לעסקה. בעברית רצוצה היא מנסה לפרוש את סיפורו של בנה, שהחליט בשנת 72', בעקבות רצח הספורטאים במינכן, שהוא רוצה לעלות לישראל. "אני אהיה בצבא הישראלי", כך אמר לה, "ואלך להילחם בשם הספורטאים".

פרידה עלתה לישראל ממוסקבה בשנת 80', וכמה שנים לאחר מכן התגייס בנה ליחידת הצנחנים. הבשורה המרה על מותו שברה את בעלה: "גרנו אז בקומה רביעית, וכשהגיעו שני הקצינים והרופא בעלי רצה לקפוץ מהחלון, אז מיד אמרתי שאנחנו חייבים לעבור דירה לקומה ראשונה". פרידה נשארה לבד. בעלה נפטר לפני חמש שנים, ובנה הבכור מתגורר בארצות הברית.

למרות הקושי להתבטא בעברית מצליחה פרידה להעביר דעה נחרצת לגבי עסקת השבויים: "כואב הלב שיש חיילים חטופים, אבל למה לתת למחבלים לחזור הביתה? מספיק שאני עצובה שהבן שלי נהרג. אחרי שהמחבלים יגיעו הביתה הם יחזרו לישראל ויהרגו עוד חיילים, עוד יהודים".

איפה הם היום

הדברים שמשמיעה ברנשטיין אינם פרי דמיונה בלבד, והם גם לא נוגעים רק לאסירים הרוצחים. על פי נתונים שהתקבלו מסגן שר הביטחון, זאב בוים, בתשובה לשאילתא של חברת הכנסת גילה גמליאל, מתוך 238 משוחררי עסקת ג'יבריל שהגיעו ליו"ש, 48 אחוזים שבו לעסוק בטרור ונתפסו על ידי כוחות הביטחון. מתוך 6912 אסירים ששוחררו בין השנים 93' ל-99' במסגרת הסכמים מדיניים, נתפסו 854 מחבלים בידי כוחות הביטחון.

בוים סייג את תשובתו בכך ש"לא כל 'החוזרים לסורם' מעסקה זו (ג'יבריל) נכלאו מחדש, וזאת בשל קשיים אופרטיביים". בוים ציין עוד כי מדובר בנתונים חלקיים בלבד, ובידי השב"כ אין נתונים מלאים, משום שהדבר מצריך בדיקה מסועפת הדורשת משאבים רבים. הנתונים גם לא כוללים את פעילותם הערה של המחבלים בשלושת השנים האחרונות. למשרד הביטחון פשוט אין תקציב לעקוב אחר מחבלי הדלת המסתובבת. לא נעים לאסוף נתונים על סופן של עסקאות שבויים או מחוות הומניטריות.

הכלא, מסביר אינדור, מהווה עבור פלשתינים מקום מגבש ומאחד, ובעקבות השחרור הם גם רואים שהשהות בכלא הישראלי היא אמנם לא נעימה, אבל יש לה סוף. "עם קצת מוטיבציה הם שבים למעגל הטרור, לעתים ביתר שאת".

שיבת המחבלים למעגל הטרור אינה מקרית. ד"ר בועז גנור, ראש המכון הבינלאומי למדיניות נגד הטרור במכון הבינתחומי בהרצליה, מאשר את ההנחה שמשוחררי עסקת ג'יבריל שימשו אחד מהגורמים שהתסיסו את השטח וגרמו לפרוץ האינתיפאדה הראשונה. כלומר, מחבלים משוחררים לא רק הולכים למכולת וקונים גפרורים למטעני הנפץ. לעתים הם עצמם הגפרור המבעיר את השטח כולו.

גנור סובר שגם עסקת השבויים הזו, כמו קודמותיה, היא שגיאה של ישראל. "ישראל נתפסה שוב כמדינה שאפשר ללחוץ אתה, והיא שבה ושברה מספר עקרונות יסוד". העיקרון הראשון שאותו מונה גנור הוא זה המספרי. בעבר, עד החזרת השבוי ממבצע ליטני (78'), השתדלו להקפיד על יחס פרופורציוני בין הישראלים המוחזרים לבין המחבלים הניתנים תמורתם. העיקרון הזה נשבר, והעסקה הנוכחית שוב משקפת מציאות של חי אחד מול למעלה מ-400.

העיקרון השני הוא ההסכמה של ישראל לכלול בעסקה אסירים ממדינות ערב שונות, מה שמעצים את כוחו של החיזבאללה ואת יוקרתו. העיקרון השלישי קשור לטעות החוזרת של ישראל, נכונותה לשחרר את המחבלים לשטחי יש"ע. הנכונות הזו היא מעשה לא נכון מצדה של ישראל בשל כוח ההתססה שצוין.

"הנזק הנגרם למדינה מעסקה כזו הוא אפשרות של חיקוי", מוסיף גנור ואומר: "חיזבאללה הוכיח ששיטת החטיפות עובדת, ואנחנו עלולים לראות בזמן הקרוב חטיפות כדי לשחרר אסירים נוספים".

הנשיא מוכן לשלם

חוקיה של מדינת ישראל לא העניקו לנשיא המדינה סמכויות רבות. המחוקקים ביקשו ליצור דמות סמלית, מגשרת ומאחדת אך לא משפיעה בצורה מעשית. הסמכות היחידה כמעט שיש בידו היא הסמכות לחון פושעים שהורשעו בדין. לרוב גם ההחלטה להוציא אדם לחופשי טרם זמנו אינה משפיעה על חיי כלל האזרחים, אלא על אסיר זה או אחר ובני משפחתו.

השבוע נפלה לידיו של נשיא המדינה ההזדמנות לנצל את הסמכות שמעניק לו החוק. עסקת השבויים לא היתה יכולה לצאת לדרך מבלי שהנשיא יאשר את שחרור האסירים שנשפטו בבית דין אזרחי או צבאי בתחומי הקו הירוק.

כבר בתחילת השבוע הבטיח מר קצב כי הוא יאשר את שחרורו של כל מי שיידרש, למרות שהעט שלו ירעד. במילים אחרות, הוא הבטיח לשמש חותמת גומי לממשלה ולמערכת הביטחון. באותו ראיון הספיק הנשיא גם לתמחר את העסקאות העתידיות: מידע תמורת רוצחים. כלומר, מידע על רון ארד תמורת הוצאת רוצחים לחופשי. ד"ר גנור אמר על התבטאות זו שהיא "פופוליסטית ומעלה את רמת הדרישות בכל משא ומתן".

דוברו של הנשיא, אדר אבישר, ניסה נואשות לתקן את הרושם שהשאירו דבריו של הנשיא: "לנשיא הוגשו שבעה תיקים בלבד, מהם רק ארבעה ביטחוניים (של תושבי לבנון), והנשיא בחן כל תיק לגופו, כאשר הוא מקפיד על שני קריטריונים: האחד שאלו מחבלים בלי דם על הידיים, והשני שעונשו של כל אחד יומר במאסר על תנאי של שלוש שנים למשך שלוש שנים". אבישר סירב להסביר מה היא הגדרתו של קצב ל'דם על הידיים'.

את דבריו של הנשיא שנגעו למחיר שהוא מוכן לשלם תמורת מידע על רון ארד ניסה אבישר למחוק: "זה לא בדיוק מה שהוא אמר", אמר אבישר וציטט: "תמורת מידע שיחשוף אור על הפרשה אני מוכן לשלם כל מחיר, אני מדגיש, כל מחיר".

"דברים שרואים מכאן לא רואים משם", נוהגים פוליטיקאים לומר כשהם מחליטים החלטות שנויות במחלוקת. ייתכן שלנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות היה מידע שאינו נמצא בידינו. אבל אם המידע הגלוי שנמצא בידם של האזרחים שגוללנו כאן נלקח בחשבון, האם ישראל יכולה להתפאר בעסקה שכזו?