על שרי הממשלה להסתכל ביושר על המתרחש בקהיר ולהקשיב היטב לדברי ראש המשלחת הפלסטינית, עזאם אל-אחמד: "תקופת שלטון חמאס ברצועה הסתיימה, יש לפעול בתיאום מלא עם הרשות הפלסטינית וממשלתו של רמי חמדאללה שתהיה הריבונית בשטח, כולל בעזה". לכאורה, נפלא. הסתיים שלטון החמאס!

אלא שהחמאס לא מפורק מנשקו. תוך כדי המו"מ עם ממשלת ישראל, מתמסמסת לה הדרישה האולטימטיבית הדורשת פרוק החמאס מנשקו – לפחות מהנשק הארטילרי. כמו גם הדרישה להחזרת גופות החיילים.

אנשי המשלחת הפלסטנית בקהיר (צילום: איי.אף.פי)

ישראל חוזרת למגרש המוכר והעצוב של 1996 שבו הרש"פ כיהנה אמנם ביש"ע כגוף הרשמי, אבל החמאס המשיך לפעול מתחת לאפה בפיגועים.

המשחק הכפול הזה מסוכן לישראל. הקו-פרודוקציה של החמאס והרשות הפלסטינית הרשמית, אם תהיה כזו, תאפשר לזוג הפלסטיני ליהנות ברצועת עזה מכל העולמות.

כשהטרור יתחדש, יאשימו אנשי אבו מאזן את החמאס. "אין לנו שליטה מוחלטת", יאמרו, "אבל ננסה לייצב את הפסקת האש".

תמורת הניסיונות להפסקת האש ישראל תשלם לרש"פ דמי ניהול ותיווך בשורת מחוות וצעדים פוליטיים. ברמאללה ירוויחו מהתיווך, המשחק הכפול שיתרחש ברצועה יעניק נקודות לפטרונים מהרש"פ. כבר עתה נושא שחרור המחבלים לאבו מאזן בפעימה הרביעית חוזר ועולה על שולחנם של המתדיינים בקהיר.

כך גם שחרור כל אנשי החמאס, משוחררי שליט ואחרים, שנעצרו ביו"ש אחרי חטיפת שלושת הנערים. ייאסר על ישראל חיסול ממוקד של אנשי ומנהיגי טרור. מוחמד דף – לחופש נולד, וכל נרצחיו בקבריהם. גם בשעת הצורך של פיגוע מתגלגל ו"פצצה מתקתקת", ספק אם יהיה לישראל חופש הפעולה שיש לה היום.

ציר אבו מאזן-משעל הופך איפוא בקהיר את ההישגים הצבאיים של לוחמי צה"ל לתבוסה מדינית:

ההתנגדות הישראלית שהייתה עד כה לממשלת אבו מאזן והחמאס מאבדת את הרלוונטיות שלה; החמאס מרוויח כשהוא מקבל מעתה מעטפת לגיטימית של הרש"פ תוך השארת המנגנונים הצבאיים עם כלי נשקם ברצועה; 1000 חיילים מרמאללה יוצבו במעברים. זה לא ימנע את הברחות החמאס ופעילות הטרור אבל יכול להוות כוח תגבור בהתפרצות הבאה כלפי ישראל כפי שקרה באינתיפאדה בשנת 2000, כשהכוחות הפלסטינים ביחד עם החמאס ירו על ישראל – והפעם מדובר יהיה בכוחות מאומנים היטב על ידי גנרל דייטון האמריקאי. אותו גנרל כבר אמר שאין שום בטחון שהכוחות שאימן לא יצטרפו ללחימה נגד ישראל אם יהיה משבר מדיני.

עוד הישגים לחמאס? הנה רשימת הדרישות שגם אם חלקם יתקבל יהיו בגדר תשלום מכובד להפגזות על ישראל:

הרחבת תחום הדיג ברצועה ל-18 קילומטרים, מה שיגדיל את טווח השטח שחיל הים יצטרך לפקח עליו. רמת הסיכונים תגדל בהתאם להגדלת השטח.

תשלום משכורות ל"פקידים" – כולל קצינים וחיילים – של החמאס דרך הרש"פ. אמרו מעתה: המחבלים שלחמו נגדינו לאחרונה יקבלו משכורות בעתיד והפרשי שכר על העבר.

השארת הדרישות לנמל ימי ולשדה תעופה של החמאס כתביעה משותפת לרש"פ. המכולות לעזה שיגיעו בים יהיו כפולות-דפנות ללא אפשרות גילוי מהיר בלב ים. אם הנמל הימי לא יספיק, תתאפשר רכבת אווירית לאמל"ח לטובת ממשלת החמאס. ציר הטיסות לא חייב להיות ישיר מטהראן; הוא יכול לעבור בחניית ביניים בקאטר או בסודן.

וכמובן, הרחבת פעילות המעברים היבשתיים לעזה. דרישת הפלסטינים בקהיר כעת היא ש"המעברים בין ישראל ועזה ייפתחו, תתאפשר תנועת אנשים וסחורות, ותותר העברת חומרי בנייה בין הגדה המערבית לעזה". מה שיאפשר לחמס לספק בטון למנהרות ואנשים לטרור. מערכת התקשורת בין הרצועה לגדה תשודרג לתדרוכים ואימונים משותפים.

מעבר לכל הסכנות הללו, יש בהסכמה למתווה אבו-מאזן גם אמירה לעולם: המצור החלקי שהוטל על עזה עם עליית החמאס – מסתיים. מעתה שערי מדינת החמאס פתוחים לכל, ובמדיה רבה זה עלול להיות אקט הסיום בתהליך ההכרה הבין לאומי במדינת החמאס.

וכמובן, מי שתולה את יהבו על תגובות חריפות כחלופה להמשך המבצע היבשתי, צריך לזכור שהמטרייה המשותפת של אבו מאזן והחמאס תעכב כל פעולה צבאית ישראלית.

אלה מקצת מן השאלות שממשלת ישראל צריכה להציב מול עיניה בבואה לחתום על הסכם עם החמאס הרש"פ ומצרים.

מיד אחרי הנסיגה מהרצועה והתייצבות כוחות צהל לאורך גדר הפרדה, התרעתי בפני גורמי הביטחון על השימוש במנהרות כדרך עוקפת גדר הפרדה. מול עיניי היו המנהרות בציר פילדלפי לכיוון השטח המצרי. נעניתי שאין הדבר דומה: המנהרות שם משמשות להברחה ואילו מאזור השטח הישראלי אין מה להבריח. אחר כך התברר שיש מה להבריח. חיילים. בחטיפת שליט התגלתה מנהרה ממנה יצאו החוטפים.

אחרי החטיפה כתבתי לאלוף מוכשר שהוצב בראש ועדת חקירה והצבעתי על מקור הבעיה: בתים פלסטינים שהתפשטו ב"סיפוח זוחל" אל עבר גדר ההפרדה. משם, מהבתים, החל חיל החפרים הפלסטיני לחפור את המנהרות ההתקפיות אל מעבר הגדר. אף מנהרה לא החלה משטח גלוי – אלא תמיד מבית שחיפה על פתח הכניסה.

לא הייתי גאון יותר מהיתר – אלא עם נסיון אישי: נפצעתי ברצועה בעת שגילינו בסיירת רימון מחילה שיוצאת מהבית אל בונקר עם 4 מחבלים. תבעתי איפוא, בשם "אלמגור", לייצר רצועת בטחון של 2 ק"מ לאורך הגדר, סטרילית ממבנים.

מאוחר מדי, אמרו לנו בדרג הטאקטי, הם כבר בנויים. לכו תהרסו אותם, השבנו, הרי זה בניגוד לסיכומים ואסור להם לבנות סמוך לגדר. זו כבר בעיה מדינית, אמרו לנו.

מחדל צפוי

אז איך קרה שאלופי צהל במטכ"ל לא עיכלו את איום המנהרות כבעיה אסטרטגית – למרות המידע שהיה בידיהם? מדוע רק הסרטון הקצר של תצפיתנית של צה"ל הוא ששינה את אופי הלחימה מלחימה אווירית לכניסה יבשתית?

התשובה היא שמה שקרה שם הוא מה שעובר על גנרלים שלא מסוגלים לעכל מידע חדש, בעיקר כזה שסותר הערכת מודיעין קודמת. עומס האחריות גורם להם "להשתבלל" באיומים המוכרים והישנים שבהם טרם הצליחו לטפל. כך קרה שהגנרלים של מלחמת יום הכפורים לא עיכלו את המידע המודיעיני על כמות ה"סאגרים", שהתגלו במלחמה כאיום מרכזי על הכוחות הממונעים.

זו תופעה טבעית, שאם רוצים להימנע ממנה, מייצרים בתוך המערכת יסוד אנרכיסטי בחשיבה כדי לא ליפול בשבי ה"קונספציה".

ואם במלחמות בין צבאות סדירים נחוצה חשיבה מחוץ לקופסה, קל וחומר בלוחמת טרור. מה שמזכיר את הסיפור האמריקאי העצוב של פיגוע התאומים: כל ההיערכויות המוקדמות של ראשי השירותים החשאיים באמריקה הגדולה נגד פיגועים, לא צפו פיגוע שמתחיל עם סכין יפנית שנצמדת לגרונו של איש צוות במטוס בשמיים ומסתיימת במגה-פיגוע. קו ישיר עובר משם למנהרות ברפיח שנחפרות בטוריה וב"קונגו" ומדופנות בביטון פשוט.

סרן סימן טוב

המסקנה היא פשוטה. המלחמה בטרור היא לא עניין לגנרלים. הטרור עובד עם ראש קרימינאלי. לגנרלים שרגילים להפעלת אוגדות וגייסות קשה לחשוב מחוץ לקופסא אל מול לוחמת הפרט והקומנדו. דרגותיהם הבכירות הם סוד הכשל שלהם.

מה להם ולמחילה שחופר מחבל בודד מתחת לגדר ההפרדה של כביש, עובר דרכה, צולף במכונית עוברת ורוצח ילדה בת 3?

במלים אחרות, למערכה הבאה דרוש סרן סימן טוב למערכה.

סרן סימן טוב שלמד גמרא בישיבה ירושלמית והיה קצין המודיעין במודיעין פיקוד דרום, התריע לפני מלחמת יום הכיפורים על מלחמה קרבה.

את המידע הוא מצא אחרי שחפר בהררי פיסות המודיעין שזרמו תחת ידיו.

את המסקנה הוא שאב מתוך המוח התלמודי שלו.

אלוף המודיעין זעירא ביטל את דעת סימן טוב, וכל השאר היסטוריה עצובה.

למלחמה הבאה צריך להקים צוות חשיבה מחוץ לקופסה. כדוגמת צוות אנשי המילואים שהתגייס לטובת החיפושים אחרי שלושת הנערים החטופים, והביא תובנות חדשות. בזכותם, בחטיבות "עציון" ו"יהודה" היו פתוחים לאמץ את הגישה של גיוס המוח והניסיון של אזרחים שגוייסו לחיפושים.

אי אפשר לבזבז את המוח האנושי היהודי ואת כל הניסיון האדיר שהצטבר בישראל בקרב החברה האזרחית ולא לגייסה למערכת חשיבה של "חוות דעת שנייה" מול הטרור.

כוח מיוחד למלחמה בטרור (דובר צה"ל)

ארגון נפגעי הטרור אלמגור מגיב לחטיפת הקצין מגבעתי, סגן משנה הדר גולדין, ומציע לממשלה להגיב בנחישות.

"הגיע הזמן להפוך את המשוואה וללמד את החמאס כמו כל מי שעוקב אחרי ישראל במלחמה זו כי חטיפה מהווה גזר דין מוות לחוטפים, ליוזמים, לשומרים, למתווכים, ולכל מי ששותף למעשה הנבלה. ידעו בכירי החמאס כי עכשיו הם עומדים להיות מסוכלים האחד אחרי השני עד שישוחרר ויוחזר החטוף. ידעו כי החמאס גזר על עצמו מוות והיעלמות", נמסר מהארגון.

יוסי צור, אביו של אסף צור (בלונדי) הי"ד שנרצח בפיגוע בקו 37 בחיפה האשים את ממשלת נתניהו ביצירת המוטיבציה לחטיפה על ידי המחירים המופרזים ששילמה, כלשונו.

"הוכח שוב שאלמגור צדקו לכל אורך הדרך כשהזהירו מפני קיום עסקאות שחרור מחבלים ועסקאות עם הפלסטינים. כאשר משלמים בשחרור מחבלים תמורת קלטת עם הוכחת חיים כמו במקרה שליט, כשמשחררים מחבלים תמורת קיום מו"מ, כששחרור מחבלים הופך רוטיני ושגרתי אין להתפלא שהחמאס רואה בחטיפות נשק אסטרטגי. הוכח היום שוב ששחרור מעודד חטיפות נוספות, החמאס מנסה שוב ושוב לחטוף חייל כי ממשלות ישראל לימדו אותו לנהוג כך."

באלמגור קוראים לממשלה להודיע כי מאמצי השחרור שהחלו היום לא יופסקו עד לשחרור החייל השבוי וכי אין הפסקות אש הומניטריות או אחרות והמלחמה תימשך באופן רציף עד לשחרור החייל.