אלמגור: להחזיר המחסומים לאיזור ים המלח

אליה שילה

אלמגור: להחזיר המחסומים לאיזור ים המלח

ארגון נפגעי הטרור 'אלמגור' קרא כבר לפני כחודש לשר הבטחון וראש הממשלה להחזיר את המחסומים לאיזור ים המלח, בו אירע היום פיגוע הדקירה.

ערוץ 7

2008-09-15

מאיר אינדור, מנכ"ל אלמגור, אומר בתגובה לפגוע בצומת אלמוג, כי ארגונו פנה לפני חודש לשר הבטחון וראש הממשלה ודרש להחזיר את המחסומים שהורדו- כחלק ממחוות אולמרט לפלסטינים.

הפנייה באה לאחר שהתברר שצירי התנועה באזור ים המלח הפכו בפועל לשטחי A בה מתנהלת תנועה חופשית של עשרות אלפי פלסטינים מיריחו ומרמללה.

אינדור : "למעשה, כיום מחבל יכול לצאת מהמוקטעה ולנוע ללא כל הפרעה עד לים המלח ללא כל ביקורת בדרך ולארוב לעשרות אלפי הישראלים הנוסעים בתמימותם בצירים ראשיים אלו אם לגליל או לערבה , מבלי דעת שהם חשופים לגורמים עוינים".

אינדור קורא לממשלה להחזיר את המחסומים ולעשות זאת מיידית לפני החגים שבהם התנועה לצפון ולאילת מתגברת.

התקשורת בשירות האויב

אריה בכרך

ד"ר אריה בכרך הוא ד"ר לכימיה, אביו של אוהד הי"ד שנרצח בואדי קלט וחבר מרכז הליכוד מטעם החטיבה למנהיגות יהודית.

התקשורת בשירות האויב

התקשורת "הישראלית" מקדמת מטרות החמאס וחיזבאללה.

ערוץ 7

2008-09-13

בראשית דבריי ברצוני להדגיש שרצונו של השמאל הישראלי והתקשורת בשחרורו של גלעד שליט איננו גדול מרצוננו אנו, המתנגדים לעסקת השחרור רוויית הדמים. ממשלת ישראל לא נקטה עד היום בשום צעד לזירוז העסקה תוך הורדת המחיר, כמו למשל: הכבדת היד על אסירי החמאס בבתי הסוהר, ועוד ועוד.

לגופו של עניין, מזה כשנתיים וחצי שאנו נחשפים למסע תעמולה תקשורתי שמטרתו שחרור גלעד שליט בכל מחיר. עד לפני כמה חודשים גם שחרורם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר הי"ד היה מושא לאותו מסע תעמולה.

ברור שהמושג "בכל מחיר" משמעותו הבלעדית, בעיני התקשורת, הוא שחרור סיטונאי של מחבלים רוצחי יהודים. המחיר הכבד שתושבי ישראל שילמו בעבר בעבור עסקאות מפוקפקות אלו, ועלול חס וחלילה לשלם בעתיד, מוצנע על ידי התקשורת או למעשה מושתק כליל.

כל גחמה של משפחת שליט וחבריהם, ובעבר של משפחות גולדווסר ורגב, זוכות מיד לכיסוי ועיבוד תקשורתי מודגש. אין יום שלא סופרים בכלי התקשורת את מספר הימים בהם מוחזק גלעד שליט בשבי. אגב, מדוע לא סופרים את מספר הימים בהם יושב יונתן פולארד בשבי? האם זה לא מעניין את התקשורת? אולי מכיוון שזה אינו כרוך בשחרור רוצחים, ולכן ההתעלמות?

ספירה זו מזכירה כיצד בעבר, כשהתקשורת עודדה את הבריחה מלבנון, ספרו כל יום את מספר הנפגעים בלבנון. מחיר הבריחה ידועה עתה לכל.

מדוע נמנעת התקשורת מלספור את מספר הישראלים שנרצחו על ידי מחבלים משוחררים גם ללא דם על הידיים? מדוע נמנעת התקשורת מלשאול את האדונים אברהם ואביטן, האם החזרת גופות בניהם היו שוות חייהם של 13 ישראלים שנרצחו עד עתה על ידי משוחררי העסקה ההיא?

בשיחה שהייתה לי עם צחי הנגבי, יו"ר ועדת חוץ וביטחון, הוא אמר לי שאם היה יודע ערב עסקת טננבוים את מה שהוא יודע היום, היה מצביע נגד העסקה.

באותם מפגשים שקיימתי בזמנו עם רוב חברי הכנסת והשרים מהקואליציה במטרה למנוע עסקת דמים, הם הודו בפניי רובם שלא לציטוט, שהם מתנגדים לעסקת שחרור בה תדרש ישראל לשלם מחיר כה כבד.

מדוע נמנעת התקשורת מלשאול שאלות נוקבות בדבר המחיר את המרואיינים הרבים הדוחפים ל"שחרור בכל מחיר"? מדוע נמנעת התקשורת מלראיין מומחים כמו האלוף במיל. יעקב עמידרור שהיה ראש מחלקת מחקר באמ"ן ומתנגד לעסקה? מדוע לא יתנו ביטוי לעיתונאים, כמו: דן מרגלית שכתב בישראל בגנות הכניעה לדרישות החמאס והחיזבאללה? מדוע לא נתנו במה הוגנת לשאול מופז שהתנגד לשחרור רוצחים מתוך חרדה לחיי ישראלים?

לפני מספר ימים שלחו קבוצת חברים של גלעד שליט מכתב לאהוד אולמרט ובו דרישה לפעול לשחרורו המיידי של גלעד שליט ובכל מחיר. "אין מחיר לשחרורו", הם כתבו במכתב. המכתב זכה לכיסוי תקשורתי לפחות כאילו היה זה מכתב התנצלות של האפיפיור על האשמת היהודים ברצח ישו.

שבוע לפני פרסום מכתב זה שלחנו, ארגון "אלמגור", מכתב לראש הממשלה ובו אנו דורשים ממנו לעשות שיקול דעת ממלכתי בבואו לדון בתנאים לשחרור גלעד שליט, ולא להיגרר לתעמולת התקשורת המחזקת את דרישות החמאס. שלחנו העתק לכל כלי התקשורת, אבל לא הייתה שום תגובה מצידם. הייתה התעלמות מוחלטת, מדוע?

חוסר האיזון של התקשורת, תוך הבלטת כאב המשפחה בלבד והתעלמות מוחלטת מהמחיר, מחזק את ראשי החמאס בדיוק כפי שחיזק את ראשי החיזבאללה לפני כחודשיים. יחד עם זה מכרסם מהלך זה בכוח העמידה של ישראל, מהווה סיכון קיומי ומעודד חטיפות נוספות.

קשה שלא לקבוע שהתקשורת בישראל משתפת פעולה עם החיזבאללה והחמאס במטרה להחליש את כוח עמידתה של ישראל במאבקה נגד האוייב.

תמהני אם לא היה ראוי להעביר חוק שבמידה והתקשורת משרתת מגזר מסויים בלבד של הציבור בישראל, שישלם אותו ציבור עבור השירותים שהוא מקבל ויבוטל החוק המחייב את כלל הציבור לשלם אגרת רדיו וטלוויזיה.

בתשלום האגרה אנו מממנים, למעשה, את מבקשי נפשנו ופוגעים בעצמנו.

עסקת שליט תקועה – סיכוי תוך כמה חודשים

רון בן-ישי

במבחן הביטחון

עסקת שליט תקועה – סיכוי תוך כמה חודשים

רק כאשר תשתנה המפה הפוליטית ברשות הפלסטינית, אצלנו וגם בוושינגטון – יהיה לחמאס אינטרס לקדם עסקה. עד אז, יש בכל זאת כמה שפנים בכובע הישראלי

Ynet

2008-09-03

אני יודע למי ניתנה נבואה מאז שחרב בית המקדש. אבל אני מעז להעריך בסבירות גבוהה שבעוד כמה חודשים גלעד שליט יחזור להוריו בריא ושלם.

למה רק בעוד כמה חודשים? מפני שאז יישבר הקיפאון הפוליטי בזירה הפלסטינית והישראלית, ולכל הצדדים יהיה אינטרס להגיע במהירות לעסקה הדדית. בזירה הפנים-פלסטינית יתנהל מאבק בין חמאס לפתח על הנשיאות ועל השליטה הפוליטית ברחוב. כתוצאה מכך יהיה לחמאס – בניגוד למצב הנוכחי – אינטרס לקיים מו"מ רצוף וענייני, ולהשיג במהירות שחרור המוני של אסירים. כמו חיזבאללה, שהחליט לסגור עסקת שבויים כדי למצב עצמו מחדש בזירה הפוליטית בלבנון, כך יהיה כנראה גם עם חמאס, שירצה לקצור ניצחון יוקרה ולהשפיל את הפתח ואבו-מאזן. חמאס גם ימצה את יתרונות ה"תהדיאה", ייצב את שלטונו ויהיה נוח יותר לגלות גמישות כלפי המצרים וגורמים ערבים ואירופים שילחצו עליו. אצלנו, הממשלה החדשה שתקום אחרי הפריימריז בקדימה תהיה מוכנה לגלות גמישות רבה מבעבר. בעיקר אם יהיה ברור שהולכים לבחירות. אפשר להוסיף גם כי לכניסתו של ממשל חדש בוושינגטון תהיה השפעה עקיפה חיובית.

ומנין הביטחון שגלעד יחזור בריא ושלם? מפני שלחמאס וגם לגורמים החמושים האחרים יש אינטרס כמעט קיומי להביא לשחרור מאות אסירים. הרחוב הפלסטיני ומשפחות האסירים לא יסלחו לגורמים המחזיקים בגלעד אם יאבדו את "קלף המיקוח האנושי" שבידיהם; גם ממשלת ישראל, כל ממשלה, תנהג בזהירות מרבית, לבל תוטל חלילה על כתפיה האחריות לפגיעה בגלעד שליט.

לקח ג'בריל

כרגע המו"מ תקוע. לא משום שממשלת ישראל מתעקשת שלא לשחרר אסירים "עם דם על הידיים", או שהמתווך המצרי מגלה רפיון ידיים; אלא מפני שלחמאס יש בנקודת הזמן הנוכחית אינטרס ברור שלא לקדם עסקה – ודאי לא כזו המבוססת על פשרה וויתורים הדדיים. כל עוד חמאס מחזיק בחייל, הוא משוכנע שישראל לא תתקוף ברצועה ולא תסגור כליל את המעברים. בחמאס גם מאמינים שבאמצעות שליט יש ביכולתם לסחוט מישראל פתיחה מוחלטת של המעברים לכל סוגי הסחורות. הם גם יודעים כי עסקת שחרור מוצלחת תיתן לקהיר המתווכת הישג פוליטי רב-ערך בארה"ב, בזירה הבינלאומית והבין-ערבית. בתמורה רוצה החמאס שמצרים תפתח באופן קבוע את מעבר רפיח, בתנאים שבהם הפיקוח המעשי בו יהיה בידי חמאס. הנהגת חמאס גם רוצה שמצרים תשחרר את אנשי הארגון העצורים אצלה, ביניהם כאלה שניסו לבצע פיגועים בסיני. למעשה, שליט מוחזק כבן-ערובה לקיום הרגיעה – וכמנוף לחץ להעמקת היתרונות המופקים ממנה. כדי שחמאס יוותר על יתרונות אלה, הם צריכים שישראל תשחרר תמורתו אסירים בכמות וב"איכות" שתאפיל על מה שהשיג חיזבאללה.

בנוסף, חילוקי הדעות ומאבקי הכוח בתוך חמאס גורמים לכך שפלגי הארגון יכולים להסכים ביניהם כעת על רשימת משוחררים המשקפת את המכנה המשותף הקיצוני ביותר. כתוצאה מכל אלה, לא מתנהל כעת מו"מ על עסקה. חמאס הגיש למתווכים תכתיב והבהיר שאינו מוכן לסטות ממנו אפילו כקוצו של יוד. עיקריו: תמורת גלעד שליט תשחרר ישראל 1,400 אסירים בשניים או שלושה שלבים – 450 מתוכם על פי רשימה שמית, שקבע חמאס כבר לפני חצי שנה ואשר כבר הוגשה לישראל (כולל מפגעים "כבדים", רוצחים או משלחי רוצחים ומתכנני פיגועי התאבדות, שגרמו להרג מאות ישראלים). ועדת השרים הישראלית הסכימה עד כה לשחרר רק 71 מתוך ה-450. בימים אלה דנה הוועדה בהגמשת הקריטריונים, בעיקר במה שנוגע להגדרה "דם על הידיים". אבל גם אם יוגמשו הקריטריונים, אין סיכוי שהממשלה תאשר את רשימת חמאס.

בניגוד למה שמתפרסם בתקשורת, הגדרת "דם על הידיים" אינה סלע המחלוקת האמיתי והעיקרי בין הגורמים הישראלים העוסקים בנושא. בארגון "אלמגור" טוענים כי אין להסכים לתביעת חמאס, כיוון ששחרור ה-450 שדורש הארגון ייצור איום ממשי על ביטחונם האישי של אזרחי ישראל. במיוחד אם חלקם הגדול ישוחרר ליהודה ושומרון. להוכחת טענתם, הם מציגים נתונים הנוגעים לעסקת ג'יבריל, ולמה שקרה אחרי שערפאת הורה לשחרר מבתי-הכלא הפלסטיניים אנשי חמאס וג'יהאד בתחילת האינתיפאדה. הסטטיסטיקה מראה כי מבין מאות המחבלים שיצאו לחופשי באותן הזדמנויות, יותר מ-60 אחוזים חזרו לעסוק בפיגועים והביאו ישירות להריגתם של מאות ישראלים. לא במעט מפני שישיבתם בכלא הפכה אותם מיומנים וחדורי מוטיבציה יותר מעמיתיהם.

הרף של נסראללה

טענה זו, יש בה נקודת חולשה: האסירים ששוחררו וגרמו לרצח ישראלים עשו זאת בעיקר בתקופת האינתיפאדה הראשונה. באותם ימים, גם לשב"כ ולצה"ל לא הייתה אותה עליונות מודיעינית וחופש פעולה מבצעי, שיש להם כיום ביהודה ושומרון. אבל צודקים הגורמים הטוענים, כי אפילו יהרגו אותם מחבלים משוחררים עשרות ישראלים בשנה, ולא מאות – עדיין מסוכן להרשות להם להסתובב חופשיים. מה גם שהם יכולים להכשיר קאדרים חדשים.

זו דילמה שאף ממשלה – ולו גם היונית ביותר – אינה יכולה להתעלם ממנה. הפיתרון: שחמאס יגמיש את הרשימה, כפי שדורשות ישראל ומצרים, או לחילופין: שיסכים שהמשוחררים המהווים סיכון מיוחד (לדעתה של ישראל) ישוחררו לעזה ויישארו שם. חמאס כבר דחה שתי דרישות אלו על הסף.

צריך לציין שלעמדה הקשוחה של חמאס הביאו בעקיפין שתי שגיאות, שעשתה ממשלת ישראל הנוכחית: האחת – שהסכימה ל"רגיעה" לפני שהמצרים חילצו מחמאס התחייבות ברורה להגמיש עמדות ולשאת ולתת באופן רציף וענייני; השנייה – שאישרה ומימשה את עסקת קונטאר-רגב-גולדווסר בטרם סוכמה עסקת שליט. העיקרון לפיו משחררים מחבלים חיים תמורת גופות אנשינו – ועוד בלי לקבל מידע מוקדם על גורלם – יצר רף, שחמאס אינו יכולה לרדת מתחתיו מבלי להתבזות. התכתיב הנוכחי של חמאס נועד בין השאר להאפיל על ההישג של חיזבאללה. כניעת ממשלת ישראל ללחצי משפחות גולדווסר ורגב, והסיוע שקיבלו מהתקשורת ועמותות המתנדבים בישראל – פגעו ישירות בסיכויים לשחרור מהיר של גלעד שליט.

מה יועילו הגרמנים?

כעת נבחנות מספר דרכים לשבור את המבוי הסתום, אחת מהן – וגם חמאס מעוניין בה – היא לערב מתווך אירופי (עדיף גרמני, לנוכח הצלחת התיווך בעסקה הלבנונית). אבל ספק אם החלפת המתווך תשנה משהו – עד שילמד את הנושא וייצור יחסי אימון עם חמאס, יעבור זמן רב, וגם אז – ספק אם יוכל להבטיח משהו שישנה את תנאי העסקה. חמאס ייענה למאמצי התיווך רק אם הדבר ישרת את האינטרסים שלו. כרגע, מתווך אירופי לא יכול להבטיח לחמאס דבר, מלבד כספי סיוע והכרה בשלטונו ברצועה. הכסף כבר מגיע מאיראן, והכרה בינלאומית אינה עומדת בראש סדר העדיפויות של הארגון. מנגד, הכנסת מתווך אירופי תשחרר את מצרים מאחריות – ותעליב את מובארק. צריך לזכור כי למצרים יש מנופי לחץ אמיתיים על חמאס, שהפעלתם המושכלת עשויה להניב תוצאות. מה שאין למתווך אירופי.

אפשרות אחרת היא הסכמה ישראלית ללא תנאי לדרישות תכתיב חמאס. זה בעצם מה שדורשים משפחת שליט וארגוני המתנדבים הלוחצים על הממשלה. גם אפשרות זו אינה נראית כרגע בת-מימוש, שכן במערכת הביטחון מאמינים עדיין שמנופי הלחץ והפיתוי המצריים יובילו בסופו של דבר להגמשה בדרישות חמאס. הממשלה, בחולשתה הפוליטית, גם אינה יכולה להתעלם מעמדת הגורמים המקצועיים: אם תתבצע העסקה ויתממשו אזהרותיהם, יגרום הדבר נזק פוליטי חמור למרכיבי הקואליציה הנוכחית, וישמש נשק במערכת הבחירות הממשמשת ובאה.

אפשרות שלישית היא איום מצד ישראל בסגירת המעברים, והתניית פתיחתם בהגמשת עמדות חמאס – ובעסקה. הבעיה: איום חייבים לממש, אחרת – נזקו גדול מתועלתו. במילים פשוטות: צעדי הלחץ צפויים להביא לחידוש האש, ולפי כל הסימנים, הממשלה הנוכחית – וגם זו שתחליף אותה – מעוניינות בהמשך הרגיעה, המאפשרת לתושבי הדרום לקיים אורח חיים נורמלי. צה"ל גם רוצה לדחות, עד שייווצר הכרח בל-יגונה, מבצע צבאי נרחב ועתיר אבידות ברצועה. השורה התחתונה: לא נראה שממשלת ישראל תהיה מוכנה להקריב את הרגיעה כדי להפעיל מנוף לחץ על חמאס. מה גם שמבצע צבאי גדול עלול להעמיד בסכנה את שלומו של גלעד.

אפשרות רביעית: מבצע צבאי נקודתי לחילוץ גלעד שליט, אלא שגם הוא – ואפילו יש בידי צה"ל מודיעין משובח – מעמיד בסכנה את חיי השבוי. זאת בהתחשב במה שידוע על תנאי החזקתו. גם אם מבצע השחרור יצליח, הוא יביא לשבירת הפסקת האש.

השורה התחתונה היא שכרגע, לא נראים סיכויים להביא לשחרורו הקרוב של גלעד שליט. אין אפילו סימנים שהמו"מ על עסקת שחרור עתיד להתחדש בקרוב. אבל אין זאת אומרת שאבדה התקווה. יש סימנים רבים לכך שחמאס יהיה מוכן לחדש את המו"מ ואפילו להגמיש עמדות, אם תנאי היסוד ישתנו, כלומר: אם לתנועה השולטת ברצועת עזה יובטחו הישגים נוספים, שאינם קשורים דווקא ברשימת המשוחררים. סיום תקופת כהונתו של אבו-מאזן בראשית 2009 ייצור תחרות בין חמאס לפתח על השליטה הפוליטית ותמיכת הרחוב, ועסקת שחרור אסירים עשויה להעניק לחמאס יתרון אדיר. גם מצרים, אם תשתמש כהלכה בקלפים שבידיה – מעבר רפיח, צינור דלק לרצועה ועצורי חמאס שבחזקתה – עשויה להגיע להישג. צריך להפעיל גם גורמים ערביים ובינלאומיים, שלחמאס יש כעת אינטרס להיענות לדרישותיהם. אם ארה"ב וצרפת יסייעו לישראל, עשויות סוריה, ירדן, קטאר וסעודיה להפעיל את השפעתן על הארגון.

בנוסף לכל אלה, ישראל יכולה לנקוט כמה צעדים יצירתיים, למשל: להבטיח לחמאס הסרה מדורגת של ההגבלות על מעבר סחורות, במקביל להתקדמות במו"מ על גלעד; הסרת ההתנגדות לפתיחת מעבר רפיח בתנאים שדורש חמאס; ומתן חופש פעולה פוליטי לחמאס ביהודה ושומרון ובירושלים. צעדים אלה עלולים לפגוע באינטרס של ישראל לבודד את חמאס ולהחלישו, אבל אחרי שתתבצע עסקת החילופים – אלוהים גדול. רמז: לישראל יש – ותהיה גם אחרי העסקה – יכולת צבאית ומודיעינית לא-מבוטלת בגדה.

ויש עוד מהלך מבטיח, שעדיין לא ננקט: הפעלת לחץ באמצעות משפחות האסירים הפלסטינים. אם תפרסם ישראל רשימה של מאות אסירים שהיא מוכנה לשחרר, ואף תודיע על כך להם ולמשפחותיהם – עשוי הדבר לקלוע את הנהגת חמאס בין המצרים, ולהכריחו להגמיש עמדותיו. החשוב הוא לנקוט את כל הצעדים הללו יחד, בתזמון שייצור מאסת-לחץ קריטית, אשר תגרום לחמאס לשקול מחדש את עמדתו הנוכחית.