מטה נפגעי הטרור יוצא נגד פרסומי חוצות "תרמו לנפגעי טרור", שהוצבו לקראת יום הזיכרון בחוצות תל-אביב. כך הודיעו ראשי הארגון. לדבריה, הם אינם מעוניינים שיציגו אותם כנזקקים מבחינה כספית. "אנחנו מקבלים קצבאות מהמדינה", הם אומרים, "ובכלל, כספי התרומות אינם מגיעים לנפגעי הטרור".

לדבריהם של ראשי הארגון הם שוקלים לתבוע את יוזמי הקמפיין ואת נותני החסות שגורמים את הונאת הציבור התמים, שאינו מודע לכך שהכספים אינם מגיעים כלל לנפגעי טרור, וזאת למרות הכתוב בשלטי הענק, אלא לעמותה בשם נט"ל, העוסקת על פי הגדרתה ב"סיוע נפשי לאוכלוסייה במצבי לחץ וטראומה על רקע לאומי".

בכותרת "תרמו לנפגעי טרור" הם יצרו "מסחטת כספים" אדירה, כאילו נפגעי הטרור זקוקים לתמיכה כספית, בהנחה שנושא הנפגעות מטרור הוא אטרקטיבי מאד מבחינת התרמה, במיוחד מפני שהציבור אינו מודע לכך שהביטוח הלאומי מעביר מלגות כספיות נדיבות ומספקות לנפגעי הטרור. הכספים שמותרמים לעמותה מוצאים, כאמור, את דרכם אליה, ומסע הפרסום הענק בעיתונים ובטלוויזיה בהפקת משרד פרסום הוא מתוחכם ומטעה.

ראשי מטה נפגעי הטרור, הורים שכולים, אלמנות-אלמנים, יתומים ופצועי טרור יוצאים נגד השימוש ביום הזיכרון לחללי צה"ל והטרור כעיתוי להפעלת קמפיין ההתרמה. "יש בכך משום זילות ערכו של יום הזיכרון, במיוחד במסר הפתיחה של החוברת שהפיצו מארגני הקמפיין הכורכים את הקמפיין עם יום הזיכרון".

ראשי המטה מאיימים בתביעת ענק ייצוגית נגד יוזמי הקמפיין, ונגד מי שנותנים לו חסות.

לפני כ-7 שנים נרצחו אורי שחור הי"ד מרעננה ואוהד בכרך הי"ד מבית אל בטיול בוואדי קלט. הרוצחים נמלטו ליריחו, נשפטו במשפט בזק והשתחררו בשיטת "הדלת המסתובבת". לאחר הירצחו של בנה אורי, החלה שחור ללמוד משפטים וכיום היא משמשת כעורכת דין של מטה מותקפי הטרור. בשיחה עם כתבת ערוץ 7 רותי אברהם סיפרה שחור על הדרך שבה בחרה להתמודד עם השכול. לדבריה, היא השתתפה בשיח הורים שכולים שהתקיים ב"מדרשיית נועם", מקום לימודיו של אחד מבניה. בשיחה השתתפו מנואלה דבירי, ששכלה את בנה בלבנון ומשפחה נוספת ששכלה אף היא את בנה בלבנון. יש הבדל, אומרת שחור, בין מי ששכל את בנו שהתגייס לצה"ל, והוא מודע לכך שחייל יכול להיהרג בקרב לבין מי שבנו יצא לטייל ורוצח רצח אותו רק משום שהחליט שיהודים אינם רשאים לחיות בארץ.

לאחר הרצח אספה שחור את השברים, כלשונה, והחלה ללמוד משפטים. הרעיון ללמוד משפטים, חלום שהיה ונגוז במהלך חייה, שב והתעורר, לדבריה, גם בשל התחושה כי עליה לשמש שליחה של בנה, שלא כובדה "זכותו" לכך שישפטו את רוצחיו. במשך השנים ניהלו משפחות שחור ובכרך מאבק בממשלות ישראל, זו של רבין וגם זו של נתניהו, בדרישה לכך שרוצחי הבנים יוסגרו ויישפטו. למען הסכם וואי, לדבריה, ויתר נתניהו על ההסגרה.

"מדינה דמוקרטית", אומרת שחור, "שנכשלה בהגנה על בני, וזוהי חובתה הראשונית, ההגנה על אזרחיה, חייבת להעמיד את רוצחיו לדין. כך נהגה ארה"ב בפרשיית לוקרבי כשעמדה על כך שלוב תסגיר את הרוצחים.

"האופן שבו מדינת ישראל התנהגה, שלא עמדה על דרישה מינימלית זו, קומם אותי", אומרת שחור, "ולכן החלטתי שאני בעצמי איאבק על כך. היא משתתפת במאבקים המשפטיים שמנהל ארגון מותקפי הטרור והיא אף היתה בין הצוות שנסע לבלגיה להגיש תביעה נגד ערפאת ובכירי הרש"פ".

שחור הוסיפה כי מאז הירצחו של בנה היא משתדלת להציב מטרות כדי למלא את החיים בתוכן ולא רק "להתקיים". במלאת 30 יום לרצח הוציאה המשפחה לאור ספר, ואחר כך הופק סרט. "אבל", אומרת שחור, "אי אפשר למלא את החלל. חסרונו של הבן הוא כנכות, זהו חוסר מתמיד וכואב".

לדבריה, חבריו של בנה, בני ה-26, שומרים על קשר עם משפחתה, ומגיעים אליה עם בני משפחותיהם, "אבל קשה לי", אמרה שחור, "כי אני רואה אותו דרכם. הם כבר מגדלים ילדים ולאורי לא היו ולא יהיו ילדים. מצד שני חשוב לי הקשר עם החברים".

לדבריה, את הכוח "לקום מהמיטה" אחרי השבעה נתנו החום והתמיכה המשפחתית והצורך להמשיך לקיים ולגדל את המשפחה. "אמרתי לילדיי שהאופטימיות באה לידי ביטוי כשנולדים ילדים. לכן על כל ילד שלהם – שיוסיפו עוד ילד בשביל אורי", אמרה שחור.