בג"ץ 89/01: פסק דין

לדעתי, הסוגייה שלפנינו פשוטה תכלית הפשטות: כל עוד אין הסמכה מפורשת ומפורטת בחוק של הכנסת, אין ועדת השיחרורים מוסמכת לשקול שיקולים החורגים מעבר לאישיותו של האסיר. תפקיד הוועדה הוא לבחון את התנהגותו של האסיר בעת מאסרו, את יחסו לעבירה שביצע, את סיכויי שיקומו והשתלבותו בחברה ואת מידת הסיכון שיש בשיחרורו לשלום החברה ולביטחונה. על תפקיד בלעדי זה של הוועדה מעיד ההרכב שלה וכן הפראקטיקה רבת השנים של עבודת הוועדה. אין זה מתפקידה של הוועדה, על פי סמכותה הקיימת, לבחון את חומרת העבירה או את מידת אשמתו של העבריין על רקע נסיבות ביצוע העבירה. ובמיוחד אין זה מתפקידה של הוועדה לשקול שיקולים של הרתעה כללית, דהיינו, לשלול את שיחרורו של אסיר ברשיון, שהודה ועזב ושוקם, רק בשל החשש כי אחרים ישמעו ולא ייראו. אין זה מתפקידה של הוועדה לשלוח מסרים חברתיים, מלבד המסר כי עבריין שנהג כשורה בעת ריצוי עונשו בבית הסוהר וחזר בו ממעשיו הרעים ואינו מהווה עוד סיכון לחברה, זכאי גם זכאי להשתחרר ברשיון בתום ריצוי עונשו בתום שני השלישים של תקופת מאסרו. לטעמי, הפיכתו של אפשרות שיחרורו ברשיון של אסיר להשגת מטרות חברתיות שאינן קשורות לאישיותו של האסיר היא פגיעה בכבוד האדם ובחירותו, זכויות המעוגנות כיום בחוק יסוד כזכויות חוקתיות. כי הרי משמעותם של שיקולי הרתעה כלליים היא כי היחיד משמש כתכלית בלבד למטרות המצויות מעבר לקיומו האוטונומי. מסיבה זו בלבד, אין להעניק לגוף מנהלי, ללא הסמכה חוקית מפורשת, שיקול דעת הפוגע בזכויות יסוד אלה.

ואמנם, ברוח זו פסק בית המשפט החוקתי הגרמני, שעה ששלל, בהעדר הסמכה חוקית מפורשת, את השיקולים של חומרת העבירה ושל הרתעה כללית בהחלטה על שיחרורו בתנאי של אסיר בתום שני שלישים של ריצוי העונש. בית המשפט החוקתי ראה בשיקולים אלה משום פגיעה בזכות החוקתית של האסיר לחירות במסגרת סעיף 2 II לחוקה. (פסק הדין מיום 14.6.1993, NJW 1994, 378). יצוין, כי הלכה זו ממשיכה לחול גם אחרי תיקונו של סעיף 57 לקובץ החוק הפלילי הגרמני משנת 1998. ראה Schönke/Schröder (-Stree), Strafgesetzbuch (26. Aufl. 2001) §57 RN 9–13.

אין, לטעמי, כל ספק כי השיקולים של חומרת העונש, של גמול ושל הרתעה כללית, נמנים על השיקולים השונים שיש לשקול בעת גזירת העונש. אך מלאכת הענישה הקשה מופקדת היא בידי בית המשפט הדן את הנאשם. בית משפט זה מודע גם מודע הוא שהנידון זכאי להפחתת שליש בתום שני השלישים של ריצוי עונשו, בהתקיים התנאים החיוביים הקשורים בהתנהגותו ובאישיותו ואשר צופים את פני העתיד. לכן, אין על הוועדה לשקול פעם נוספת את שיקולי הענישה, כאילו יושבת היא במקום בית המשפט, כעין ערכאת ערעור נוספת, שמתפקידה לתקן, באמצעות שלילת השיחרור ברשיון, את אשר החטיא לדעתה בית המשפט.

הוא הדין במקרה של חנינה. הוועדה הבאה לדון בהפחתת השליש, חייבת לקבל כנקודת מוצא את העונש הקצוב על ידי נשיא המדינה, ואין לה סמכות לשוב ולשקול שיקולי ענישה שמטרתם "לתקן" את אשר "עיוות", לדעתה, הנשיא בקצבו את העונש. גם נשיא המדינה בקצבו את העונש מודע לכך כי הפראקטיקה הנוהגת במערכת ביצוע הענישה היא כי האסיר זכאי, עקרונית, להפחתת השליש ממאסרו בהתקיים התנאים הנזכרים.

מדברי אפשר להבין בנקל כי מסתייג אני הסתייגות מוחלטת מאמרת האגב של חברי השופט מ' חשין בפרשת בג"ץ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הוועדה לעיון בעונש, פ"ד נג(3) 721, בעמ' 752, בדבר האפשרות של שקילת שיקולים של חומרה והרתעה כללית במקרים חריגים. מכאן, גם הסתייגותי מדעת חברי, הנשיא א' ברק, בדבר האפשרות של שקילת שיקולים כאלה "במקרים חריגים ומיוחדים". בעיני, שיקולים אלה הם במהותם פגיעה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; כמו כן, החלתם החריגה לגבי נאשם ספציפי, וזאת בניגוד לנוהג הכללי, היא בנוסף לכך גם פגיעה בעקרון החוקיות. אם יש מקום לחריגים, וספק רב בעיני בקיומם בסוגיה הנדונה, הרי על המחוקק לפרטם בלשון ברורה ומפורשת. וכבר הזהירו חז"ל מנתינת דברים לשיעורין (שבת,לה,ב; בבא בתרא, כט,א; וראה במיוחד מורה נבוכים, חלק ג, פרק לד); מה עוד שהסוגיה היא עדינה ופותחת פתח ללחצים חיצוניים על הוועדה מהם יש להישמר מכל משמר. בנקודה אחרונה זו, ובנקודה זו בלבד, ראה את דעת הרוב בבית הלורדים בפרשת R v Secretary of State for the Home Department, ex parte Venables [1997] 3 All ER 97.

מכל הנימוקים האלה, מצטרף אני לתוצאה שקבע חברי הנשיא, א' ברק, אם כי לאו דווקא מטעמיו.

זהו מקרה קשה להחלטה. מצד אחד, אין לי קושי באשר לעצם הדין: הדין הוא, לדעתי, כפי שהנשיא ברק הציג אותו. מצד שני, יש לי קושי באשר ליישום הדין: מהי הדרך הנכונה ליישם את הדין במקרה הנדון?

מצד הדין, כפי שהנשיא ברק קובע, יש מקרים בהם ראוי שוועדת השחרורים תשקול גם שיקולים רחבים של אינטרס הציבור, מעבר לשיקולים המתייחסים לאסיר כפרט; ויש מקרים בהם שיקולי הרתעה עשויים להכריע את הכף, ולמנוע שחרור של אסיר שריצה שני שלישים מתקופת המאסר שנגזרה עליו, אף אם אין בו מסוכנות. אכן, אלה הם מקרים חריגים. אך, לכאורה, כזה הוא המקרה הנדון.

במקרה הנדון, ההחלטה לשחרר את המשיב מן המאסר, כשמונה שנים בלבד לאחר שביצע רצח נתעב, כשהמשיב עצמו צעיר ובריא, נראית כזילות של חיי אדם, ואולי אף זילות של החוק. אמנם אפשר לתלות את ההחלטה של ועדת השחרורים בהחלטה של נשיא המדינה, שחוקיותה אינה עומדת למבחן, להקל בעונשו של המשיב. אך ההחלטה של ועדת השחרורים אינה מתחייבת מהחלטת הנשיא. הנשיא החליט שהמשיב ירצה מאסר לתקופה של אחת-עשרה שנים ושלושה חודשים. הוא רשאי היה להחליט שהמשיב ישתחרר מן המאסר לאחר שבע שנים או שמונה שנים. אך הוא לא החליט כך. הנשיא עשה את שלו, ועכשיו ועדת השחרורים עושה את שלה. לנשיא שיקולים משלו; לוועדת השחרורים שיקולים משלה. וסוף מעשה במחשבה תחילה: ועדת השחרורים, לאחר שבדקה שיקולי מסוכנות ושיקום, רשאית וחייבת, בנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון, לחשוב גם מה המסר היוצא ממערכת המשפט עם השחרור של רוצח, בהעדר טעמים של חולניות או שיקולים אישיים יוצאי-דופן, לאחר שמונה שנות מאסר בלבד. כאן טמונה המיוחדות של המקרה הנדון, המבדילה אותו ממקרה רגיל של רצח שבו, גם לאחר שהנשיא קצב את עונשו של הרוצח, בדרך כלל הרוצח יושב בכלא כשש-עשרה שנים עד שוועדת השחרורים באה להחליט אם לשחררו מן המאסר. כאן, ההחלטה של הנשיא, לא רק לקצוב את עונשו של המשיב כמקובל, אלא גם להקל את עונשו במידה רבה, הביאה את המשיב בפני ועדת השחרורים לאחר שריצה רק שבע שנים מעונשו. שחרור רוצח לאחר תקופה קצרה כל כך, בנסיבות המקרה, יש בו מסר שלילי, המייחד את המקרה הנדון ממקרה רגיל.

עם זאת, נסיבות המקרה פועלות גם בכיוון הפוך. הנשיא ברק הצביע על נסיבות אלה. בעיקר יש להצביע על כך שרק עכשיו, במקרה זה, קובע בית המשפט בצורה ברורה ומחייבת כי שיקולי הרתעה יש בהם כדי למנוע שחרורו של אסיר אזרחי, ולא רק שחרורו של אסיר צבאי. עד כה, אסירים אזרחיים שהורשעו בעבירות דומות, חמורות לא פחות מן הבחינה של סוג העבירה ומן הבחינה של ביצוע העבירה, שוחררו מן המאסר לאחר שריצו שני שלישים מתקופת המאסר. והמשיב טען בפנינו: מדוע הם ולא אני? אכן, אין זו טענה מכרעת. זו דרכו של בית המשפט, שבמקרים רבים הוא מחדש או מבהיר הלכה בפסק דין, וההלכה חלה מאותו פסק דין, גם על בעלי הדין באותו מקרה. אולם, מקום שיש בו שיקול דעת, אם לרשות מינהלית ואם לבית המשפט, טענה כזאת, המדברת בשם הצדק האישי, עשוי להיות לה משקל.

במקרה הנדון מתמודדת טענה של צדק אישי עם טענה של אינטרס ציבורי. האינטרס הציבורי בא על סיפוקו, באופן חלקי, בהחלטה של בית המשפט, הקובעת כי מכאן ולהבא יינתן משקל ראוי, במקרים חריגים, גם לשיקולי הרתעה. אך האינטרס האישי הוא שהכריע את הכף אצל ועדת השחרורים לטובת המשיב, זאת הפעם השניה. האם ועדת השחרורים טעתה בכך, עד שבית משפט זה צריך להתערב, ולבטל את החלטת הוועדה זאת הפעם השניה?

התלבטתי בשאלה אם ראוי יהיה להחזיר את העניין הנדון אל ועדת השחרורים, כדי שתדון מחדש במשקל שיש לייחס לשיקולי ההרתעה. אולם היועץ המשפטי לממשלה העלה כבר את שיקולי ההרתעה בפני ועדת השחרורים, והוועדה שקלה אותם, אך לא סברה כי בנסיבות המקרה יש בהם כדי להכריע את הכף. מה טעם, אם כן, להחזיר את העניין לוועדת השחרורים? אם נחזיר את העניין לוועדת השחרורים, יש להניח כי היא תשוב ותקבל אותה החלטה. אם כך, העניין יחזור אלינו, כפי שהוא כיום, תוך זמן קצר. עדיף, לכן, שנתמודד עם העניין כבר עכשיו, ולא נמתין לסיבוב שלישי.

ההתמודדות בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס האישי, בנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון, אינה קלה. היועץ המשפטי לממשלה, אף שטען בפני ועדת השחרורים כי עדיין מוקדם לשחרר את המשיב מן המאסר, היה סבור לאחר מעשה, בכתב התגובה שהגיש לבית משפט זה, כי החלטת הוועדה אינה לוקה בחוסר סבירות קיצוני המצדיק התערבות של בית משפט זה. אמנם במהלך הדיון, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה שקל את נסיבות המקרה מחדש, הוא הגיע למסקנה שיש מקום להחזיר את העניין לוועדת השחרורים, כדי שתיתן דעתה מחדש לשיקולי ההרתעה. אולם, בעיני, העמדה הראשונה של היועץ המשפטי לממשלה עדיפה. כידוע, בית משפט זה נוקט מדיניות של איפוק בביקורת על החלטות של ועדת השחרורים, ואינו נוטה להתערב בהחלטה כזאת אלא אם היא לוקה בחוסר סבירות קיצוני או פגם משפטי חמור אחר. במקרה הנדון, על יסוד מדיניות זאת, ומתוך התחשבות בגלגולים שפרשה זאת עברה בשנה האחרונה, הגעתי למסקנה, לא בנקל, כי אין הצדקה לבית המשפט להתערב פעם נוספת בהחלטה של ועדת השחרורים.

זהו, כפי שאמרתי מקרה קשה. כידוע, סכנה טמונה במקרים קשים, שכן הם עלולים ליצור הלכה רעה. לפיכך אני מבקש לצמצם סכנה זאת: המסקנה שאין להתערב בהחלטה של ועדת השחרורים, למרות שנראה כי לא ניתן משקל ראוי לשיקולי הרתעה, נובעת מן הנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון; אין בה כדי לפגום בהלכה שבמקרים חריגים, שיקולי הרתעה עשויים למנוע שחרור של אסיר, בתום שני שלישים לתקופת המאסר, אף אם אין בו מסוכנות.

סוף דבר, לאחר שהבהרתי את עמדתי, אני מסכים לפסק הדין של הנשיא ברק.

ההכרעה בעניין שלפנינו קשה היא עד מאוד וניכרים לבטינו מהעמדות השונות אליהם הגענו בסופה של דרך.

הוחלט ברוב דעות (כנגד דעתם החולקת של המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, השופט מ' חשין והשופטת ד' ביניש) לדחות העתירה.

ניתן היום, כ"ה בשבט התשס"א (18.2.2001).