בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

פסק-דין

השופטת א' פרוקצ'יה:

עניינה של עתירה זו בדרישה כי ממשלת ישראל והיועץ המשפטי לממשלה יתנו טעם מדוע לא יפעלו לאלתר בענין הסגרתם לישראל של עמאר בדר אל חלים טהא ועלי אל המיר רגב דנדיס, לצורך העמדתם לדין בבית משפט ישראלי באשמת השתתפותם ברצח החיילים דוד רובין ז"ל ואחיקם עמיחי ז"ל שנרצחו ביום 28.12.07.

1. ביום זה טיילו החיילים דוד רובין ז"ל ואחיקם עמיחי ז"ל במורדות נחל תֶלם. על פי עדות חברה שטיילה עמם, במהלך טיולם התקרבה אל מולם מכונית, מתוכה נפתחה אליהם אש מטווח קרוב. מאש זו נפלו החיילים אל מותם. בביצועו של הרצח הואשמו שניים הנימנים על עובדי הרשות הפלסטינאית, אשר הסגירו עצמם לידי גורמי הרשות בסמוך לאחר הרצח. דינם של נאשמים אלה הוכרע בבית משפט של הרשות הפלסטינית, ועונשם נגזר ל-15 שנות מאסר. על קולת העונש הוגש ערעור, אשר התקבל, ובערכאת הערעור נגזר דינם של המרצחים למאסר עולם.
2. העותרת הינה עמותה אשר שמה לה למטרה לפעול לייצוגם של נפגעי הטרור, ובין מייסדיה הורים שכולים. העותרת תובעת כי המדינה תפעל להסגרתם של המורשעים ברצח לתחומי ישראל, כדי שמשפטם ייערך בארץ. לטענתה, ניסיון העבר מלמד כי הליכים משפטיים הנערכים בתחומי הרשות הפלסטינית אינם הליכים אמיתיים ונעשים למראית עין, ובמקרה זה החשש לכך גובר מאחר שהנאשמים ברצח הם עובדי הרשות. יתר על כן, אין להתייחס ברצינות להליכים משפטיים הנערכים בשטחי הרשות הפלסטינאית, שכן הם אינם מתבצעים בהתאם לעקרונות מקובלים של צדק דיוני, בין היתר, מאחר שבתי המשפט שם אינם מקפידים על ניהול פרוטוקול, על פומביות הדיון, ועל פרסום ההליכים. מעבר לכך, העותרת סבורה כי הרשות הפלסטינאית לא הייתה מוסמכת כלל לדון בארוע הרצח, שכן האזור בו ארע הרצח מוגדר כשטח B, שלגביו על פי הנטען אין לרשות הפלסטינית סמכות שיפוט. לעמדת העותרת, בנסיבות הענין, חובתה של המדינה היא לפעול להסגרתם של מי שרצחו את אזרחיה. עקרון שלטון החוק, כמו גם כבוד משפחות הנופלים, מחייב כי המדינה תמצה את כל האמצעים שבידה להסגיר את הנאשמים.
3. עמדת המדינה היא כי דין העתירה להידחות על הסף.

   על פי מידע שהגיע לגורמי הבטחון, שני הרוצחים מוחזקים על ידי הרשות הפלסטינית בכלא המודיעין הכללי בחברון ונשפטו למאסר עולם. עמדת גורמי הבטחון הינה, כי כל עוד הרוצחים מרצים בפועל את עונשם בתנאי מאסר ממשיים, אין מקום לעמוד על העברתם לישראל לצורך העמדתם לדין בבית משפט כאן. הטעם לכך הוא בעיקרו טעם בטחוני-מדיני, שתכליתו להביא לחיזוק מנגנוני הבטחון של הרשות הפלסטינית, ולבחינת מידת מחוייבותה של הרשות ללחימה בטרור. המדינה מוסיפה ואומרת כי אם יתברר שהרוצחים שוחררו ממאסרם, או אינם מוחזקים בתנאי כליאה של ממש, יפעלו גורמי הבטחון למעצרם. לאור עמדה זו, לא מצא היועץ המשפטי לממשלה, נכון לעת זו, להפעיל את סמכותו ליזום פנייה לבית המשפט להוצאת צו מעצר על פי סעיף 14(א) לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה ושומרון וחבל עזה – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) תשכ"ז-1967.

   המדינה מסכמת את עמדתה ואומרת כי אם יחול בעתיד שינוי בנסיבות על פיהן גובשה עמדת הדרגים הבטחוניים והמדיניים נכון לעת זו, תיעשה הערכה מחודשת של ההחלטה שנתקבלה.

4. דין העתירה להידחות.

   מעשה הרצח הנתעב של שני חיילים ישראליים שטיילו בתום לב בטבע הינו לא רק פשע מוסרי שאין חמור ממנו, אלא הוא מחייב מיצוי מלוא הדין, ועד תום, עם האחראים לו.

   על פי הודעתה של המדינה, האחראים לרצח נשפטו, הורשעו, ונגזרו עליהם בהחלטה שיפוטית חלוטה עונשי מאסר עולם.

   נכון לעת זו, מרצים הרוצחים את עונשם בכלא בחברון.

   בנסיבות אלה, עמדת המדינה היא כי אין מקום לנקיטת יוזמה ישראלית להביא להסגרתם של הרוצחים לישראל, וזאת מהטעם, שמצד אחד, הדין עימם מוצה, והעונש שנגזר עליהם בבית משפט ברשות הפלשתינית הולם את מעשיהם. מצד שני, לאי נקיטת יוזמה מצד ישראל בשלב זה מתלווים גם שיקולי מדיניות ובטחון שבית משפט זה אינו נוהג להתערב בהם.

   המדינה מבהירה, עם זאת, כי עמדתה זו נכון לעת זו אינה בבחינת "סוף פסוק". היא מבקשת לעקוב ולבחון בעתיד האם ריצוי העונש על ידי הנאשמים ברשות הפלשתינית מתבצע כנדרש, ואם לא חל שינוי כלשהו בנסיבות אלה. המדינה מצהירה, כי אם יחול שינוי בנסיבות ריצוי העונש כאמור, היא תחזור ותשקול את עמדתה לענין יוזמת ההסגרה בשים לב לשינויים שיווצרו, ובמידת הצורך היא עשויה להחליט לפעול להעמדת הנאשמים לדין בישראל וליזום לצורך כך הגשת בקשה להעברתם לארץ.

5. עמדתה של המדינה הינה סבירה בנסיבות הענין, ומצויה במיתחם שיקול הדעת הרחב הנתון בענין זה לרשות המוסמכת. איזון השיקולים שנעשה במקרה זה אינו חורג ממתחם הסבירות ואינו מצדיק התערבותנו (בג"צ 10223/02 פיש-ליפשיץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י נז(3) 517).

   ככל שהדין עם הנאשמים ימוצה עד תום, כפי שהוכרע ונגזר בבית משפט ברשות הפלשתינית, האינטרס הציבורי יקבל מענה ראוי. אם יחול שינוי כלשהו בעתיד בענין זה, יהיה מקום והצדקה להעריך מחדש את הנסיבות, ולפעול כפי ששורת הצדק והאינטרס הציבורי יחייבו אותה עת.

   אכן, כדבריו של הנשיא ברק –

   "המציאות בה מצויים אנו – מציאות של טרור ופיגועים – של שכול וכאב – מביאה לא פעם להחלטות המחייבות איזון בין שיקולים שונים, תוך בחירה לא פעם, ברע במיעוטו. אין בהחלטות אלו תמיד כדי לנחם את העותרות ואחרים שחרב עליהם עולמם. אולם כל עוד מבוססות החלטות אלה כנדרש, והאיזון שבגדריהן ראוי הוא ועל פי הדין, אין הן מבססות עילה להתערבות בית משפט זה".

   כזה הוא גם המקרה שלפנינו.

   העתירה נדחית.

שופטת

השופט ס' ג'ובראן

אני מסכים.

שופט

השופט א' רובינשטיין:

התלבטתי בעניין זה, נוכח חומרתו היתרה – שתיארה גם חברתי – של הפשע הנתעב שביצעו שני הרוצחים, ונוכח חולשתה של מערכת אכיפת החוק ברשות הפלסטינאית. ואולם, משנדונו הרוצחים ברשות הפלסטינאית למאסר עולם והם אסורים, ומתוך התחייבותם של המשיבים שתיעדה חברתי כי ככל שיתברר שהרוצחים שוחררו ממאסרם או אינם מוחזקים בתנאי כליאה של ממש, יפעלו גורמי הביטחון למעצרם – נראה כי אין מקום לעת הזאת להתערבות שיפוטית בהכרעת היועץ המשפטי לממשלה. המשיבים גם מבטיחים, כי אם יחול שינוי בנסיבות שעל פיהן גובשה עמדתם, תיעשה הערכה מחודשת של ההחלטה שנתקבלה, ותיתכן פעולה לעניין העברת הרוצחים לישראל. זכרתי כי בשעה שנראה היה כי רוצחי השר רחבעם זאבי ע"ה, שהוחזקו ביריחו, עלולים להשתחרר – פעלה מדינת ישראל למעצרם ולהעמדתם לדין. במקרה דנא הצורך הוא כי הרוצחים ימשיכו להיות אסירים ככל משפטם וחוקתם. על כן מצטרף אני להכרעת חברתי. פשיטא כי הרשויות הישראליות צריך שיעקבו באופן מתמיד אחר הנעשה לגבי הרוצחים כדי לשקול לפי הצורך פעולה, אם לפי סעיף 14 לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חרום (יו"ש ועזה – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשכ"ז-1967 – ואם בדרך אחרת. בנתון לכך מצטרף אני לפסק דינה של חברתי.

שופט

ניתן היום, כ"ה באב תשס"ח (26.8.08).

שופטתשופטשופט

מקור