הרב שלמה אבינר / אל תמלא את הארץ ברוצחים

הרב שלמה אבינר

ראש ישיבת "עטרת ירושלים"

אל תמלא את הארץ ברוצחים

באהבה ובאמונה

פרשת "יתרו" התשס"ז

2007-02-08

האם לשחרר מחבלים "בלי דם על הידיים" תמורת השבויים היקרים שלנו?

אמרו רבותינו: "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם" (גיטין מה א). וזאת למה? שני נימוקים בגמרא. א. משום דוחקא דציבורא – מעמסה כספית קשה על הציבור ב. כדי שלא יחטפו יותר.

שני הנימוקים צריכים לכאורה בירור. א. בגלל כספו של הציבור, לא נציל אדם שסובל כל כך?! ב. בגלל סכנה מסופקת בעתיד נתעלם מסכנה ודאית בהווה?!

אותה תשובה לשתי השאלות: מן התורה כן הוא שפודים בכל הכסף שבעולם את מי שסובל עכשיו וכן אין חוששים כרגע לעתיד. אך יש כאן תקנת חכמים מפני תיקון העולם.

חכמים לוקחים בחשבון גם את הצרכים הכבדים האחרים של הציבור וכן לוקחים בחשבון גם את העתיד. יש להם ראייה רחבה במרחב ובזמן. לא תמיד אפשר לפתור את כל הבעיות ביחד, ויש הכרח להכריע, כפי שמלמדת "תורת המשאבים המוגבלים". לכן חכמים הכריעו בנידון שלנו, לא לטובת הפרט אלא לטובת "תיקון העולם".

כמובן, בנדון שלנו לא מדובר בכסף אלא בסיכון מפני מחבלים ששוב ירצחו. שהרי ההבחנה בין "מחבל עם דם על הידיים" לבין "מחבל בלי דם על הידיים" היא שרירותית. אותו מחבל אין לו דם על הידיים לא מפני שהוא עדין נפש או עשה תשובה, אלא מפני שכוחות הביטחון, הצבא, המשטרה והשב"כ מנעו בעדו. וברוך ד' הצליחו למנוע רוב הפיגועים, אך לצערנו לא את כולם. לכן גם כאן יש "דוחקא דציבורא" בכך שהארץ מתמלאה רוצחים. וכן יש סיכון שירבו לחטוף יהודים, כדי שיוכלו לשחרר את כל המחבלים שלהם.

האם הדין ישתנה כיון ששבויינו נמצאים בסכנה נפשית? האם כאשר השבויים בסכנה פודים אותם יתר מכדי שווין? נחלקו הפוסקין וגם תלו זאת בשני הטעמים. אם הסיבה היא דוחק הציבור, אז יש מקום לומר שפיקוח נפש דוחה דוחק הציבור. אך אם הטעם הוא שיחטפו יותר ויותר, אז אדרבא, אין להיכנע ולהכניס רבים לפיקוח נפש בגלל פיקוח נפש של יחיד (עיין פתחי תשובה שו"ע יו"ד רנב ומהר"ם לובלין).

אך בנדון שלנו שני הנימוקים מביאים לאותה מסקנה. שהרי אם ניכנע לדרישותיהם הם ירבו לחטוף אחרים ולסכן אותם כדי לקבל מבוקשם. ועוד יותר יש דוחקא דציבורא מיידי משום שהארץ תתמלא רוצחים.

ואל תאמר: אנו סומכים על הצבא, המשטרה והשב"כ שיסכלו כל ניסיון פיגוע של מחבלים "בלי דם על הידיים" הצמאים לדם על הידיים. כי אמנם נכון שכוחות הביטחון מוסרים את הנפש ופועלים ביעילות רבה, אך פרט לזה שגם הם נהרגים על כך, הם לא תמיד מצליחים למנוע כל פיגוע.

הניסיון מראה שרוב המחבלים המשתחררים חוזרים למעגל הטרור, והנה רשימה קצרה של דוגמאות מהשנים האחרונות שבוצעו על ידי מחבלים "בלי דם על הידיים" ששוחררו ומיהרו להשלים שיהיה להם דם על הידיים, לפי הסדר:

פיגוע ירי על ידי חדירה למוצב אפריקה, 4 חיילים נהרגו.

פיגוע בסי-פוד-מרקט, 3 הרוגים.

פיגוע ירי במכינה קדם-צבאית עצמונה, 7 נערים נהרגו.

מלון פארק נתניה, 29 הרוגים, 155 פצועים.

אוטובוס מתפוצץ בצומת מגידו, 17 הרוגים, 42 פצועים.

פיגוע התאבדות בצומת אום אל-פאחם, שוטר אחד נהרג.

ג'יפ מתפוצץ ליד אוטובוס בצומת כרכור, 14 הרוגים, 42 פצועים.

פיגוע ירי בקריית ארבע, 2 הרוגים.

פיגוע התאבדות בצריפין, 8 חיילים נרצחו.

פיגוע התאבדות ליד קפה הלל בירושלים, 7 הרוגים ופצועים רבים.

פיגוע ירי ביישוב נגוהות שבדרום הר חברון, 2 הרוגים.

פיגוע התאבדות בבית קפה קפית בירושלים, 11 הרוגים, 30 פצועים.

סך הכל: 122 הרוגים ומאות פצועים בגלל שחרור מחבלים. [הערת "אלמגור": יש בידינו שמותיהם של 177 אנשים שנרצחו על ידי מחבלים משוחררים או על ידי כאלו שנשלחו על ידי מחבלים משוחררים – ולא 122 כפי שכתב הרב.] לכן אנו מבינים מדוע מתנגדים ארגוני נפגעי הטרור לשחרור מחבלים – כי חזו על בשרם.

אך האמת חייבת להיאמר, שכל הדין של פדיון שבויים נאמר בתנאי גלות. אך אם יש לנו צבא, הדין ישתנה. כאשר נשבה לוט, אברהם אבינו לא נכנס למשא ומתן אלא יצא למלחמה נגד ארבעה מלכים ושחרר אותו (בראשית י"ד). כאשר מלך ערד יושב הנגב שבה שבי מעם ישראל, שפחה אחת (רש"י), משה רבנו יצא נגדו למלחמה לשחררה (במדבר כ"א, א'–ג'). כאשר עמלק שבה נשים בצקלג, דוד המלך יצא נגדו למלחמה כדי לשחררן (שמואל א לו). כך הם גדרי מלחמה: אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. אמנם אין זה פתגם תלמודי, אך נכון הוא. בלי זה אין מלחמה, אין צבא, אין מדינה.

לכן בל ניכנע ללחצים, נאחז בעוז ובגבורה, ובזה גם נגן על חיי עמנו.