בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

פסק דין

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

ביום 8.7.07 החליטה ממשלת ישראל להמליץ בפני הגורמים המוסמכים לשחרר כ-250 אסירים ועצירים פלסטינים, בהתאם לקריטריונים שנקבעו בהחלטות קודמות של הממשלה, אך למעט הקריטריון שלפיו לא ישוחררו אסירים שריצו פחות מ-2/3 מתקופת מאסרם. הדבר נעשה, כך נאמר בהחלטת הממשלה, "במטרה לחזק את היחסים בין ישראל והרשות הפלסטינית וכמחווה של רצון טוב לראש הרשות הפלסטינית".

הממשלה החליטה להקים ועדת שרים בראשות ראש הממשלה, על מנת שזו תבחן ותאשר את רשימת האסירים והעצירים שיומלצו לשחרור. ביום 17.7.07 החליטה ועדת השרים על שחרור 256 אסירים פלסטינים, על פי רשימה שהונחה על שולחנה. זאת, לאחר שמצאה כי הם עומדים בקריטריונים שאושרו על ידי הממשלה ו"אין דם על ידיהם".

העותרת, עמותה המאגדת נפגעי טרור ובני משפחותיהם, מבקשת כי תבוטל החלטת ועדת השרים וכי ימנע שחרורם של האסירים במועד שנקבע, לאמור – מחר – 20.7.07. העותרת סבורה, כי המועד שנקבע לשחרור האסירים אינו מאפשר לציבור בכללו, ולנפגעי מעשי הטרור בפרט, להשיג על השחרור. טענת העותרת היא, כי החלטת הממשלה לוקה בחוסר סבירות, זאת בשל שאין תכלית ואין היגיון, לטעמה, בצעד שעליו החליטה הממשלה, ובשל הסיכון הקיים מחמת האפשרות שהאסירים המשוחררים יחזרו לסורם ויפגעו בבטחונם של אזרחי ישראל. העותרת סבורה גם, כי שחרור אסירים שפוטים, או שטרם ריצו את עונשם, ובמקרים רבים עוד בטרם ריצו שני שלישים מתקופת מאסרם, פוגע בעיקרון שלטון החוק והפרדת הרשויות ועושה פלסתר את החלטותיהם של המוסדות השיפוטיים.

העותרת ערה לכך שעתירות דומות, אשר באו בעקבות החלטות קודמות של הממשלה לשחרר אסירים, נדחו על ידי בית המשפט בשל שלא נמצאה עילת התערבות; אלא שהעותרת סבורה כי המדובר במקרה זה בנסיבות שונות, בין השאר בשל שהחלטת הממשלה באה לממש מחווה חד צדדית, שאינה תוצאה של משא ומתן מדיני. בנסיבות אלה, טוענת העותרת, לא היה מקום גם לקצוב לוח זמנים צפוף לביצוע ההחלטה. אין המדובר, כך הדגישה העותרת בטענותיה בעל פה, בחנינה פרטנית, כי אם בשימוש גורף בסמכות החנינה.

לא מצאנו עילה להתערב בהחלטת המשיבים. במקרה זה, כמו במקרים קודמים ודומים, בהם החליטה הממשלה על שחרור אסירים טרם השלמת ריצוי עונשם, המדובר בהחלטה מדינית הנתונה לסמכות הממשלה, אשר פועלת במסגרת האחריות המוטלת עליה ומגבשת את עמדתה על פי מכלול השיקולים הבטחוניים והמדיניים הכרוכים בכך. בית המשפט פסק וחזר ופסק, כי החלטה שעניינה שחרורם של אסירים פלסטינים מכלאם, במסגרת הסכמה בינלאומית או במסגרת החלטה אחרת במישור המדיני, היא מעשה מדינה מובהק ובית המשפט לא ידרש לה. הדבר נתון לשיקול דעתן של הרשויות המוסמכות, ושיקול דעת זה כולל בחובו, בין השאר, גם מתן חנינה מטעמים מדיניים (בג"ץ 9290/99 מטה מותקפי הטרור נ' ממשלת ישראל, פ"ד נד(1) 8; בג"ץ 9395/00 מטה מותקפי הטרור נ' ממשלת ישראל, תק-על 2000 (2) 2243). החשש מפני הסיכון הכרוך בשחרור האסירים נבחן על ידי ועדה בין משרדית, שעמדה על עניינו של כל אסיר המיועד לשחרור. בועדה, בה היו חברים נציגי השב"כ, צה"ל, משטרת ישראל, משרד המשפטים ושרות בתי הסוהר, נבחנה, כך מודיעה המדינה, בין היתר, שאלת מסוכנותם הצפויה של האסירים העתידיים להשתחרר.

העותרת חולקת על התבונה שבהחלטה על קיום המחווה כלפי ראש הרשות הפלסטינית, אלא שהשגתה זו אין בה, בנסיבות העניין, כדי לשמש היא עצמה עילה להתערבותו של בית המשפט בהחלטה.

השיקולים המדיניים העומדים ביסוד ההחלטה שעליה משיגה העותרת חולשים גם על עיתוי מועד הפרסום, כך מציינים המשיבים. מכל מקום, בעבר כבר נקבע כי פרק זמן דומה שניתן לצורך השגה כנגד השחרור השני פרק זמן סביר, וכי אין כל עילה להתערבות שיפוטית בו.

ולבסוף, הטענה כי לא היה מקום לשנות מן הקריטריון שנקבע בעבר בדבר שחרור אסירים שלא ריצו 2/3 מעונשם, נבחנה היא עצמה בבית משפט זה, ונקבע כבר כי לממשלה סמכות לגבש קריטריונים מנחים להמלצה על שחרור אסירים, וממילא מוסמכת היא לקבוע קריטריונים שונים משנקבעו בעבר (בג"ץ 1671/05 אלמגור, ארגון נפגעי טרור נ' ממשלת ישראל, תק-על 2005 (1) 2090).

דאגתה של העותרת מובנת וכאבם של חבריה עמוק, אלא שאין בכוחנו לאמץ את הסעד שהיא עותרת לו.

בנסיבות העניין, אין מנוס מאשר לדחות את העתירה. אשר על כן, אציע לחברי לדחות את העתירה בלא צו להוצאות.

חברי השופט א' רובינשטיין טרח ובחן את הנתונים המתייחסים לאסירים מסוימים, והוא מפרט את השגותיו החשובות בעניינם. בחינה פרטנית זו כבר נעשתה על-ידי ועדת השרים, כך הודיעתנו המדינה, וכשלעצמי, איני רואה מקום לעריכת בחינה כזו כאן. בדומה, לא מצאתי צורך בקבלת מידע שישכילנו בדבר התבונה שביסוד ההחלטה של הממשלה; מידע זה אינו יכול לשמש עילה להתערבותנו, שהרי אין אנו נוהגים, ככלל, להתערב בשיקולים מדיניים. אציע, אפוא, לחבריי לדחות את העתירה.

המשנה לנשיאה

השופט א' רובינשטיין:

1. צר לי, אך אין בידי להסכים עם חברי, ולוא דעתי נשמעה, היינו מוציאים צו על תנאי. לדידי, בכל הכבוד למאמץ בלוח זמנים קצר שעשתה פרקליטות המדינה, לא קיבלנו את מלוא ההסברים הנחוצים בנושא רגיש זה, כדי לבדוק את הטעון בדיקה. בשעתו אמר בית משפט זה (בג"צ 5272/05 משל"ט נ' מר אריאל שרון ראש ממשלת ישראל (לא פורסם) (מפי המשנה לנשיא חשין)), כי על החלטת הממשלה בכגון דאלהיות "מושכלת", ולהתקבל ב"דרך ראויה". פשיטא שהחלטתנו שלנו, הבוחנת את סבירותה של ההחלטה (להבדיל מעצם הסמכות) צריכה להיות מושכלת. חוששני שלא קיבלנו את כל המידע הנחוץ לבחינת הסבירות.
2. עיינתי באינטרנט ברשימת המועמדים לשחרור שפירסם משרד המשפטים, שאיני משער כי מרבית בני הציבור מעיינים בה. חלק ניכר מאוד מהם הורשעבעבירות מן הקשות והחמורות, כגון ירי לעבר אדם, ניסיון לגרימת מוות בכוונה ואף ניסיון לרצח, וזאת מעבר לעבירות בכלי יריה, התאגדות בלתי חוקית, או הנחת פצצה. אין המדובר ב"עסקנים" גרידא, או במי שנדונו על עישון בקולנוע. מבלי שאקל ראש בעבירה זו כלל רבים מהם נדונו ל- 6, 7, או 8 (במקרה אחד מצאתי אף 10) שנות מאסר, ומועדי שחרורם של חלקם הואבשנים 2011, 2013. יש גם קלים יותר, כמובן.

   בהודעת המדינה נאמר כי "בין המיועדים לשחרור אין אסירים אשר נשפטו בעבר בעבירות ביטחוניות ושוחררו כחלק ממחוה במסגרת תהליך מדיני או חילופי שבויים". שאלתי את באת כח המדינה האם יש מי מהם שנשפט בעבר בעבירות ביטחוניות ושוחרר לא כחלק ממחוה. התשובה היתה חיובית, אף כי לא היו בידיה המספרים. פירוש הדבר, כי ישנם בין המועמדים לשחרור מי שבעברם נדונו ושבו לסורם. נמסר כי דבר זה נשקל בועדה בראשות מנכ"ל משרד המשפטים, אך לא הוצגו בפנינו השיקוליםשכנגד. בית משפט זה דן שבוע אחר שבוע במעצרים מינהליים (הפעם אין שחרורים ממעצרים כאלה) של מי שצו של שישה חודשי מעצר נגדם. במקרים אלה, מוצג לפנינו חומר חסוי ובו מלוא הפרטים. האם במקרה דנא, למצער לגבי העבריינים החוזרים לסורם (הרצידיביסטים), לא היה מקום כי נקבל מידע זה? והאם קיבלה אותו הממשלה, כדי להחליט פרטנית בגדרי אחריותה? הרי פשיטא הוא כי הגורם החונן עצמו, המפקד הצבאי בשטח, מהוה במקרה זה גורם פורמלי ביסודו (איני רוצה לומר חלילה חותמת גומי), גם אם נציגיו יושבים בוועדה בראשות מנכ"ל משרד המשפטים.

3. ועוד, נמסר כי הוגמש הקריטריון של מי שריצה שני שלישים ממאסרו, ומרבית המיועדים לשחרור ריצו פחות משני שלישים. בג"צ 1671/05 אלמגור נ' ממשלת ישראל (פ"ד נט(5) 913, 918), דן בהחלטת הממשלה מפברואר 2005, בה הוגמש קריטריון שני השלישים, אך נאמר כי הקריטריון האמור בעינו עומד, אלא שאושרה באותו מקרה חריגה הימנו.בפסק דיננו באותו עניין נזדמן לי לומר "ימים יגידו, אם אכן לא חל שינוי לעתיד בקריטריונים, או שמא אך תקוה היא, והדברים באים להפיס את הדעת. כבר ציין בית משפט זה (בג"ץ 9290/99 מ.מ.ט. מטה מותקפי הטרור נ' ממשלת ישראל, פ"ד נד(1) 8, 14), כי 'מעקב אחרי החלטותיה של ועדת השרים מעלה כי אמות המידה לשחרורם של אסירים הוקלו מהחלטה להחלטה'". סברתי בבג"ץ 1671/05 כי היה ראוי לנמק אז, "מדוע הוחלט על חריגה מן הקריטריונים בשעה שאלה נותרים על כנם…" – והנה לפנינו חריגה נוספת. האם היא סבירה? איננו יודעים אל נכון.
4. כאמור, תהליך קבלת ההחלטות אמור על פיהפסיקה להיות "מושכל". איננו יודעים מה הוצג לפני הממשלהבמדוייק, אף כי נמסר שלפחות שר ביטחון לשעבר (שהוא גם רמטכ"ל לשעבר) הסתייג מן השחרורים. איננו יודעים מה היתה עמדת ראש שב"כ, שהיא חיונית לעניין,נמסר על ידי באת כוח המשיבים, כי נציגי שב"כ היו בוועדה בראשות מנכ"ל משרד המשפטים, אך זאת בנושאים פרטניים. והואיל ומדובר בענין מערכתי, האם ראש שב"כ הביע דעה, ומהי? ומה דעת הרמטכ"ל?
5. נמסר לנו כי מטרת המהלך היא "חיזוק הגורמים המתונים ברשות הפלסטינית, הגברת האמון ההדדי בין הצדדים וחיזוק יכולת הרשות הפלסטינית להיאבק בטרור".בבג"ץ 1671/05 הנזכר הבעתי דעתי (עמ' 919-918) כי ההנמקה שניתנה אז, ששחרור אסירים נועד לקדם צמצום הטרור, ו"עשוי להביא למניעתם של פיגועים עתידיים ולמניעת אבדן נוסף של חיי אדם" – אינה ההנמקה הנכונה, והיה ראוי לומר שעמדת הממשלה היא נטילת סיכון לחיזוקה של הרשות הפלסטינית בתוך הציבור הפלסטינאי, גם אם אין בטוחים שלא יחזרו המשוחררים לטרור. והנה חוזרת עתה ההנמקה, כי המדובר בחיזוק יכולתה של הרשות הפלסטינאית להיאבק בטרור (בין השאר). אמירה כזאת צריך שיהיו לה תימוכין בעמדת גורמי הביטחון. האם ישנם תימוכין כאלה, שעה שהנתונים עתה מדברים אף על שחרור רצידיביסטים? איננו יודעים, וגם לכך היה צו על תנאי מסייע. שעה שדחינו את העתירה בבג"צ 1671/05 (עמ' 919) סברתי כי "בפני הוועדה והממשלה צריכים לעמוד נתונים מובהקים באשר לשיבתם של אסירים משוחררים לטרור… מאחורי שיקולי מדינה עומדים גורמים מחליטים, הנתונים באילוצים, ואילוצים אלה מובנים הם, אך הבסיס להחלטות צריך להיות מלוא הנתונים והלקחים. עם זאת אין בידי לומר, על פי מה שבפנינו, כיההחלטה הנוכחית ניתנה בחוסר סבירות קיצונית, נוכח האשראי שמנסה הממשלה ליתן להנהגה פלסטינאית חדשה, כתקווה כי אם זו תתחזק, תילחם בטרור שלא כפי שעשתה קודמתה, ושמא ישתנה הלילה הזה מכל הלילות". הדברים נכתבו בפברואר 2005, לפני כשנתיים וחצי. האם נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? האם פעלה ממשלת הרשות הפלסטינאית בשנתיים וחצי אלה נגד טרור, כך שהיה בדיעבד טעם בשחרור דאז? איננו יודעים.
6. לדידי יש ליתן דעתנו גם למעמדם של בתי המשפט הצבאיים באזור ופסקי דינם. שעה שיושב בית משפט, לאחר ראיות, וגוזר דינו של אדם לשמונה שנות מאסר, והוא משתחרר כעבור שלוש – מה משמעות הדבר כאשר לבתי המשפט באזור, העושים מלאכה קשה ובשליחות החוק? נמסר כי אחד המשוחררים נשא תפקיד בכיר בחזית העממית, נדון לשבע שנות מאסר ומשתחרר אחרי קצת יותר מארבע. נזכור, כי אסירים ביטחוניים בדרך כלל אינם נהנים מניכוי שליש, כשהמדובר בבכירי טרור, שגם נעצרים במעצרים מינהליים (והחזית העממית רצחה את השר זאבי ע"ה), ומשכנעים אותנו באותות ובמופתים בחשיבות הרחקתם מן השטח. האם נשקלו כל השיקולים והשיקולים שכנגד לשחרורו של אדם כזה? היה מקום לדעת זאת.
7. דומני שהגיעה עת להרהר בסד ארבעים ושמונה השעות לעתירות. ראשיתו של פרק זמן זה זכורה לי מכבר, עוד מימי כהונתי כיועץ משפטי לממשלה, ויסודה בין אילוצים שונים. ואולם, ככל שנוקפים הימים, דומני כי הזמן העומד לרשותם של בני הציבור המעוניינים להשיג על החלטה, בנסיבות של רשימות גדולות, 256 איש כבענייננו, אינו מספיק בגדרי השכל הישר.
8. סוף דבר, סבורני כי כדי לקיים דיון בכל ההיבטים של משפטם וחוקתם, היה עלינו לקבל פרטים רבים יותר, והיה מקום לצו על תנאי. ער אני לעמדת חברי שההיבט המדיני הוא היסוד להכרעתם. היבט זה מוכר לי ומובן לי מקדמת דנא. אך כדי לקבל החלטה ראויה היה עלינו להשתכנע לגבי המשיבים, שקבלת ההחלטות על ידיהם היא עניין קריטי,שהדברים נעשו בסבירות הראויה ולא אחרת, ובראש וראשונה כי מופקים לקחים, שחרור אסירים קשים מול תועלת מדינית. מכאן הצעתי לצו על תנאי, שנותרה בדד.

שופט

השופט ס' ג'ובראן:

במחלוקת שנפלה בין חבריי, מצרף אני את דעתי לדעתו של חברי המשנה לנשיאה, א' ריבלין, לפיה יש לדחות את העתירה, בה מבקש העותר כי תבוטל החלטת ועדת השרים מיום 17.7.2007, בה המליצה הועדה על 256 אסירים פלסטינים, אשר תועבר לגורמים המוסמכים המלצה לשחררם, בהתאם להחלטת הממשלה מיום 8.7.2007, במטרה לחזק את היחסים בין ישראל והרשות הפלסטינית וכמחווה של רצון טוב לראש הרשות הפלסטינית.

לא ניתן שלא להבין את דבקותו של העותר, המייצג את קורבנות הטרור, אשר שב וקורא תיגר על החלטות דומות של הממשלות השונות לאורך השנים. אך יחד עם זאת, וכפי שקבע חברי המשנה לנשיאה, וכפי שנקבע בעבר בעתירות דומות, אין בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, מוסמך להתערב בשיקולים המדיניים והביטחוניים אותם שקלו הממשלה וועדת השרים במסגרת החלטותיהן (ראו, למשל, בג"צ 4395/00 מטה מותקפי הטרור נ' ממשלת ישראל (לא פורסם) (2000)).

כל ההשגות אותן מעלה העותר בדבר הנכונות הכללית של ההחלטה על שחרור אסירים כמחווה של רצון טוב ובדבר ההמלצה הפרטנית על שחרורם של האסירים שבנדון, שומה עליהן שנשקלו היטב על ידי הרשויות השונות שאמונות היו על המלצות השחרור, ולא מצאתי בהן טעמים כלשהם שיצדיקו את התערבותנו. בטיעונים בפנינו התמקד העותר בפרק הזמן הקצר לטענתו של 48 שעות שניתן מהיום שבו פורסמה רשימת האסירים העתידים להשתחרר ועד מועד שחרורם בפועל. אלא שגם טענה זו כבר נדונה בעבר בבית משפט זה, ונקבע כי פרק זמן זה הינו פרק זמן סביר, אשר אינו מצדיק התערבות (ראו בג"צ 8791/99 ג'ויס בוים נ' ממשלת ישראל (לא פורסם) (1999)).

לאור כל האמור, דעתי היא, כאמור, שיש לדחות את העתירה.

שופט

לפיכך הוחלט ברוב דעות לדחות את העתירה, כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין.

ניתן היום, ד' באב התשס"ז (19.7.2007)

המשנה לנשיאהשופטשופט

מקור