שבת פרשת "החודש", בפתחו של חדש ניסן, הינה מועד נכון להזכיר לעצמנו את גורלם של חיילינו השבויים. חשובה ההזדהות עם סבלם של אחים אהובים הנתונים ביד צר. חשובה ההשתתפות בכאבן של המשפחות המתמודדות עם אי הוודאות הנוראה. יותר מכל, חשוב להעלות מחדש לדיון ציבורי את השאלות מה ניתן, מה צריך ומה אסור לעשות כדי להביא את השחרור המיוחל.

מדי פעם, מופצות ידיעות על משא ומתן המתקיים ישירות או בעקיפין, עם האויב. על פי ידיעות אלו, מוסכם על הצדדים, שמדינת ישראל תשחרר מאות מחבלים כלואים כתמורה לשחרור חייליה. סיכומה של העסקה מתעכב, בגלל אי הסכמה על פרטים הנוגעים למספר המדויק של המחבלים שישוחררו, האם בין המחבלים שישוחררו יהיו גם כאלה שדם רב על ידיהם ומה יהיו שלבי הביצוע. הידיעות הללו המתפרסמות חדשות לבקרים, מטמיעות ומקבעות בדעת הציבור את ההנחה שזו אכן הדרך להשבתם של הבנים הביתה, ואין בלתה.

אבל השכל הישר, מתקומם. לו הייתה זו הפעם הראשונה בה נדרשים אנו לשחרר מחבלים כדי להשיב את בנינו, היה מקום להתלבט האם הסיכון שבשחרור מחבלים הוא סיכון שראוי לקחתו. אבל לצערנו, בעלי ניסיון אנו. ניסיון העבר מורה באופן חד-משמעי, ששחרור מאות מחבלים פירושו תשלום בדם יהודי רב שיישפך. תרבות ה"כאן ועכשיו" השלטת במקומותינו, מפנה אותנו "לפתרון" הזמין הזה שכאילו נמצא תחת ידינו. אנו בוחרים לשכוח את ניסיון העבר ולהתעלם מהוודאות של האסונות שבעתיד ובלבד "לפתור" את הבעיה המידית הניצבת בפנינו.

אין פירוש הדברים, שעלינו להקשיח את ליבנו ולהתעלם מהכאב והסבל של החטופים ומשפחותיהם. אדרבה, רק כשנבין שאין זו הדרך להשבתם של בנינו, נחפש דרכים אחרות ויצירתיות יותר. נשקיע מאמצים רבים יותר להגיע אל השבויים ולשחררם. אם הדרך אליהם באמת חסומה, אפשר וצריך להפעיל לחץ על האויב בדרכים שונות – כלכליות וצבאיות כאחד. נזכור, שרבים מבין האסירים היו צפויים לעונש מוות שנמנענו מלהטיל עליהם. והדין יכול להתמצות עמם. נזכור שצריך לעשות הכול כדי לשחרר את הבנים, וקודם כל להשתחרר ממוסר מזויף.