תחת הסיסמה "מחווה ישראלית" לפלשתינים, מסתתרת קהות חושים, עצימת עיניים וגרוע מכל – עייפות ההנהגה הישראלית ממחשבה לטווח רחוק.

אין זה משנה מהי שייכותם הפוליטית של האסירים, מי מהם רצח בפועל ומי רק ניסה, מי דם יהודים על בגדיו ומי רק טבל את קצות אצבעותיו. מה שחשוב באמת הוא שמדינת ישראל תוקעת גול עצמי בפעם המיליון.

אסירים משוחררים שנטלו חלק בפיגועי טרור, לא ממירים את דתם בעבור מחווה ישראלית. מרביתם ישובו לקחת חלק פעיל בארגוני הטרור. על-פי הסטטיסטיקה שמחזיק שירות הביטחון הכללי, חלק מהם יבצעו פיגועים בטווח של השנתיים הקרובות, המוצלחים שבמשוחררים יביאו לשפיכת דם.

מטרת המאסר היא להשהות את הפעילות הזאת ולהעביר מסר של שלטון חוק גם באזור מוכה אנרכיה. עצם העובדה שהחוק השולט בשטחים הוא צבאי, איננה הופכת אותו לזול יותר, להיפך.

קיצור המאסר לאסירים ביטחוניים בצורה גורפת מעביר לפלשתינים תומכי הטרור מסר כי התשלום הצפוי להם איננו נוראי. להנהגה המתונה הוא איננו נותן דבר, גם כך מרבית הציבור פלשתיני רואה במחווה טיפה בים. זה לא מה שישכנע אותו להפוך לאוהב ישראל.

לעשות טוב לאבו-מאזן

יש מקרים בהם מותר לשקול הפרה של הכללים, לעבוד עם הרגש ולא עם השכל, להתעלם מהחוק. חילופי שבויים הוא אחד מהם.

גם אז, כאשר מחזירים אחד משלנו בשביל רבים מהם, צריך לעשות זאת מתוך הבנה ששחרור אסירים ביטחוניים איננו המחיר הסופי. הניסיון מלמד שהעתיד יגבה תשלום כבד יותר.

המשוואה ידועה, פיגועי מיקוח מוצלחים יוצרים מוטיבציה להישגים נוספים, אסירים משוחררים יוצרים פעילות טרוריסטית מוגברת. ההבדל היחידי בין מה שעשו אותם משוחררים בעבר לבין מה שיעשו בעתיד, הוא הערך המוסף והמיומנות שרכשו בכלא הישראלי.

אם המחיר לא ברור מספיק, צריך להסתכל ברשימת החללים של צה"ל בשטחים בשנים האחרונות. מרבית הנופלים נהרגו בשעת הפעלת "סיר לחץ" – מעצר תוך סגירה פיזית על בית המבוקש.

למרבה הצער, עד היום לא נמצא הפטנט שיוכל להחליף את החייל שעומד בפינת הבית ומשגיח שהמבוקש לא יברח. אמצעים ממוגנים עושים רעש, האפשרות היחידה היא להיכנס בצורה רגלית וחשופה.

זה הוא המחיר של שחרור אסירים, מעצר עתידי של אותם משוחררים בלב קסבה עוינת, סיכון של חיי אדם. רוב הזמן אין בררה, או שעוצרים או שמחר יופיע מחבל מתאבד בלב תל-אביב. אבל כאשר משחררים מחבלים בשביל הספקולציה שמא זה עושה טוב לאבו-מאזן, המחיר תמוה.