אחת ההחלטות הקשות ביותר בלחימה בטרור היא ההחלטה לשחרר טרוריסטים כלואים תמורת בני ערובה. יש נימוקים רבים לכאן ולכאן, אולם בסופו של דבר על מקבל ההחלטות להכריע בין חיים לחיים: בין חייהם של בני הערובה לבין חיי קרבנות פיגועי המחבלים המשוחררים שיבוצעו בעתיד. ההכרעה במקרה הנוכחי קשה יותר, משום שעל כף המאזניים מונח שחרור חיילים שנשלחו בפקודה למשימתם וההערכה היא שאינם בחיים, ואזרח ישראלי שנחטף בחו"ל בנסיבות לא ברורות וייתכן שגם לא חוקיות. לכך יש להוסיף את אובדנם של קלפי מיקוח לבנוניים שנועדו במקור להביא לשחרור רון ארד.

הניסיון של ישראל ב-20 השנה האחרונות בתחום זה אינו מרשים, בלשון המעטה. קווים אדומים הולבנו בזה אחר זה, והמחירים ששולמו היו בקו עלייה. החל בשבירת כל יחס מספרי בין מספר החטופים למספר המחבלים המשוחררים, עבור לנכונות ישראל לשחרר מחבלים עם דם על הידיים שנשפטו למאסרי עולם, וכלה בהסכמה לשחררם בשטחים. הניסיון מ"עסקת ג'יבריל" במאי 1985 – שבה שוחררו 1,150 מחבלים, כשחציים נשאר בשטחים, תמורת שלושת חיילי הנח"ל – מלמד כי חלק מהמשוחררים הצטרפו מיד לאחר מכן למעגל המפגעים בישראל. חלקם לקח חלק ביזום ובהכוונה של האינתיפאדה הראשונה, שפרצה כשנתיים לאחר העסקה.

אין ספק כי מנהלי המשא ומתן מצד ישראל עשו מלאכתם נאמנה מול יריב קשה, שניסה להצמיד תג מחיר גם לפרוצדורות ביניים ולמידע על שלום החטופים. יריב האמון על שיטות הלחמה הפסיכולוגית, כולל שימוש בתקשורת ובאיומים. המשא ומתן מביא אמנם לשחרור מסיבי של מחבלים, אם כי במחיר נמוך ממחירי העבר, ויש לזכור כי מחיר ששולם הוא בסיס לדרישה עתידית.

רק כאשר ייוודעו זהותם של האסירים המשוחררים ומקום שחרורם, אפשר יהיה לקבוע מה יהיו ההשלכות ארוכות הטווח של העסקה הנוכחית. בינתיים אפשר להעריך כי חינגת השחרור שהחיזבאללה מתכנן, יאותת לטרוריסטים אחרים באשר הם, כי מדובר בטקטיקה משתלמת. המקרה הנוכחי והאירועים שעלולים להתרחש בעתיד, מחייבים את ישראל לקיים דיון אסטרטגי ולקבוע קווים מנחים למשאים-ומתנים מסוג זה בעתיד, קווים מנחים שיתייחסו לקריטריונים של יחס מספרי, זהות האסירים ומקום שחרורם.