העותרים עו"ד נפתלי ורצברגר ומאיר אינדור בבית המשפט העליון, אתמול (צילום: אורי לנץ)

סבא אייזיק רוטנברג היה ניצול ששרד את השואה, עבר את כל התלאות ועלה לארץ ישראל. הוא נלחם במלחמת השחרור ונפצע במנרה. ואחרי כל זה הוא נרצח בדם קר פה, במדינה שלו, שאותה הוא בנה. סבא היה בן 69 ועדיין המשיך לעבוד כי הוא היה איש של עבודה. אני עדיין זוכרת את הבוקר ההוא. זה היה בפסח של שנת 1994. כרטיס הכניסה לפת"ח של שני פועלים ערבים בני 19 ו־23 שעבדו איתו היה לרצוח יהודי, וכך הם רצחו את סבא שלי – בגרזנים. הם נתפסו ונידונו למאסר עולם והיו אמורים להירקב בכלא לכל החיים. עד שהתבשרנו לפני כחודשיים וחצי, בפעימה הראשונה, שהראשון מביניהם, עטיה אבו מוסא, משתחרר לחופשי. ועכשיו, עם הפעימה השנייה, המחבל השני שרצח את סבא שלי – חאזם שביר יוצא גם הוא לחופשי.

מה אני יכולה לומר? שאני כואבת? מאוכזבת? שאין לי אוויר? שמקומם אותי? אני מרגישה ששתי ידיי כבולות. בזמנו, כשדיברו על שחרור גלעד שליט תמורת שחרור מחבלים אבא שלי הלך למאהל של משפחת שליט ואמר שאם השחרור של רוצחי סבא יחזיר את גלעד הביתה – הוא בעד. היה ברור לו שהמטרה חשובה. אבל היום הכל שונה. אבא וגם אני נגד השחרור ונגד המשא ומתן. התחושה היא שמשלמים מחיר כבד כל כך בלי לקבל שום דבר בעצם. לא יצאנו להפגנות או למחאות כי היה ברור שכלום לא ישתנה.

לא אפתח את הטלוויזיה כדי לראות את החגיגות של המחבלים השבים הביתה. מעתה והלאה יהיו לרוצחים חיים שמחים, עם המשפחה והחברים. הם צעירים והחיים עוד לפניהם, וסבא שלי, שהיה יכול ליהנות עוד קצת הפסיד נכד שנוסף לו ואת כל מה שהיה יכול לחוות עם המשפחה. זה קשה.