גם אם נאמר שלשופטי בית המשפט העליון אין סמכות להתערב בהחלטות "מדיניות", גם אם נסכים עם הטוענים שלמדינה מותר לעשות הכל לאזרח הקטן בשם החוק ולרמוס זכויות של נפגעי עבירה – בתנאי שמבצעיה הם פלסטינים, ונפגעיה יהודים – תסכימו איתי שלא חייבים לעשות זאת ברוע.

השבוע הגעתי לדיון שנערך בבג"ץ בעתירתם של ארגון נפגעי הטרור "אלמגור" והמשפחות השכולות נגד שחרור המחבלים. ראיתי איך שלושה שופטי העליון, אשר גרוניס, צבי זילברטל ואליקים רובינשטיין, נוהגים באטימות – וזעמתי.

אבי, מאיר אינדור, נפצע שלוש פעמים מטרור. בלילה שקדם לדיון נדדה שנתם של מרבית בני המשפחות השכולות. שחרור המחבלים לחופשי אחרי 20 שנה מאז רצחו את יקיריהן באכזריות רבה, טלטל את עולמן. אם שכולה סיפרה לי כיצד היא ממש חשה על גופה את דקירות הסכין שחתכו בבשרו של בנה. זה קורה מדי פעם בפעם, אבל זה שוב קרה בלילה הקודם, אמרה. אחת האלמנות הוסיפה איך שמעה שוב את זעקותיו של בעלה בזמן הרצח. עם כל המטען הזה הם הגיעו לבית המשפט.

כשסיימו הפרקליט מטעם "אלמגור" ועורכות הדין מטעם פרקליטות המדינה לטעון את הטענות המשפטיות, ביקש נציג הארגון בתום דבריו המקוצרים לאפשר לאמהות השכולות לדבר. תשובת נשיא בית המשפט הייתה: "זה לא מקובל, בבית המשפט טוענים עורכי דין".

מה משמעות האמירה "זה לא מקובל"? לשופט הזכות לאפשר או לפסול הופעה שכזו. כבר ראיתי שופטים שאפשרו לאדם לשטוח את סיפורו במשך שעה ארוכה, עשר דקות או שמנעו ממנו לדבר בכלל. כלומר, בלע את כל מה שתכננת לומר וצא מבית המשפט בדממה. וזו הייתה בחירתו של השופט העליון גרוניס. הוא סיים את הדיון.

המשפחות מפגינות נגד שחרור האסירים. (צילום: פלאש 90)

בני המשפחות השכולות הבינו שבית המשפט לא ישמע אותם. הם קמו ועמדו ללכת, חונקים את הבכי ואת המילים. ואז, מרים, אמו של ליאור טובול ז"ל, התפרצה עם תמונת בנה מונפת ופנתה בדמעות לשופטים, שעוד ישבו בכיסאותיהם: רוצחי בני – שרצחו עוד שלושה יהודים – נידונו לארבעה מאסרי עולם ומשתחררים לפני שסיימו לרצות עונש מאסר עולם אחד, קראה בכאב. ד"ר גילה מולכו, שאחיה, עו"ד איאן פיינברג ז"ל, נרצח כשעזר לפלסטינים בעזה בשליחות האיחוד האירופי, בכתה. "איזה מסר אתם שולחים?", זעקה לעבר השופטים.

האחרונים, שעמד בפניהם דיון נוסף, פשוט יצאו מהאולם. כמה אטימות צריכה להיות לאדם כדי שיעשה מעשה כזה. להשאיר את זעקת המשפחות להדהד בין קירות בית המשפט הריקים, ולצאת?! השופט מאיר שמגר (מוועדת שמגר, שמסקנותיה בעניין שחרור מחבלים נגנזו) שמע בעבר התפרצות של משפחות שכולות בעת שהמתינו לדיון כואב בעניינן במסדרונות בית המשפט והזמין אותן לחדרו. מתברר שאפשר לנהוג אחרת.

אף אחד לא רוצה להיפגש

המשפחות השכולות ביקשו להיפגש עם ועדת החנינות ולהביע את התנגדותן ורחשי לבן. במקרה זה מדובר היה בחברי ועדת השרים, שלקחה על עצמה את סמכות ועדת החנינות כדי לבחור את 24 המאושרים שישתחררו ב"פעימה" (איזו מילה מלאת רגש) הראשונה מקרב 104 הרוצחים.

אף אחד מהשרים לא הסכים להיפגש עמן. גם הנשיא שמעון פרס, שנוהג להיפגש עם זמרות ושחקני כדורגל, לא מצא זמן להיענות לבקשה. ראש הממשלה בנימין נתניהו והשרה הממונה על התהליך המדיני, ציפי לבני – כנ"ל. בכלל, נראה שהאחרונה כל כך להוטה למו"מ, שהיא מוכנה לרמוס את המשפחות הדואבות בדרכה לזרועותיו של אבו מאזן.

בתום דיון ועדת השרים, ולאחר שנבחרה להקת הרוצחים הראשונה לשחרור, ביקש נציג המשפחות כי רשימת המחבלים לא תפורסם מיידית, אלא רק בשעות הבוקר שלמחרת. זאת, על מנת שהן לא יקבלו את הבשורה בחצות ויעברו ליל שימורים נוסף ללא שינה, לאחר יום קשה. הבקשה, כך נאמר, הועברה ל"דרג המדיני". אל תתפלאו, היא נדחתה.

לבני כנראה כל כך נרעדת מהצד הפלסטיני וכל כך מחויבת לעמוד בלוח הזמנים. היא הרי הבטיחה לשחרר מחבלים עוד לפני הפגישה הראשונה, וכל שעה קריטית. וכך, ב-1:00 אחר חצות, בבהילות רבה, החל תהליך השחרור. המשפחות השכולות שוב לא ישנו בלילה.

רשימת ההונאות

וזוהי רשימת ההונאות של נתניהו כלפי המשפחות השכולות:

1. בסוף אפריל, כשהחלו השמועות על לחצים מארה"ב לשחרר מחבלים, נשלח סגן השר אופיר אקוניס להשיב מטעם הממשלה ואמר בנחרצות: אין כוונה לשחרר מחבלים. בטח הונו גם אותו.

2. הכריזו שמשחררים רוצחים שביצעו את זממם לפני הסכם אוסלו, והנה משחררים גם מחבלים שרצחו לאחר 13 בספטמבר 1993. טאלב מחמד איימן וסעיד עלאדין רצחו ב-31 בדצמבר אותה שנה את דוד דדי וחיים ויצמן. פאיז מדחת רצח ב-21 בינואר 1994 את משה בקר. ב-29 במרץ 1994 נרצח אייזק רוטנברג על ידי אבו מוסא עטייה. רצח נוסף בוצע ימים ספורים לאחר החתימה על ההסכם עם אש"ף: חיים מזרחי נרצח בידי מנצור עומר עבדל חפיז עסמת. אז זה זעזע גם את השופטים.

   "הרצח המתועב התרחש אך כחודש וחצי אחר חתימת הסכם העקרונות והכה בהלם את הציבור הישראלי", כתבו השופטים והוסיפו: "במיוחד משום סמיכות הזמן לחתימה על ההסכם שבא לבשר על תקופה חדשה ביחסי יהודים וערבים במזרח התיכון".

   ומה אומרת על זה הממשלה? יש הסכם אוסלו א' ויש ב', והמחבלים האלה רצחו לפני הסכם אוסלו ב' הסופי. וכל עוד לא הייתה החותמת הרשמית על הדף הרשמי, מותר לרצוח?

3. אמרו שמשחררים מחבלים זקנים, כאלה שכבר לא יזיקו. ראינו אותם השבוע. בני 38, 40, החיים לפניהם, ואולי גם האינתיפאדה הבאה.

המדינה התנהגה, אולי, באופן חוקי, אבל מסריח ורע. זה לא מגיע למשפחות השכולות, שאיבדו לעד את היקר להן. התבטאויות ריקות מתוכן, כמו "לבנו עם המשפחות", לא יעזרו. ועל זה נאמר: כל המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים.