בתגובה על "לשנות את הכללים" מאת יואל מרקוס ("הארץ", 1.7)
יואל מרקוס סבור, כי "צריך שיהיה למדינה קוד פנימי חדש של התנהלות בנושא חטופים וכלפי האחראים לחטיפות… להביא אותם למצב שהם ישחקו לפי הכללים שלנו". אלא שגם אם יציבו קו אדום, הוא ייפרץ. אנו עוקבים אחרי המצב מאז הוקם ארגון נפגעי הטרור "אלמגור" בעקבות מחאת הורים שכולים בפרשת ג'יבריל. בארגון גם פצועים מפעולות טרור ובהם פצועי טרור מצה"ל, כמוני.
כבר הציבו בעבר קווים אדומים. מיד אחרי עסקת ג'יבריל. ישבנו עם יצחק רבין ועם יצחק שמיר, והיו עמנו לוחמי יחידות מובחרות שעסקו בתפיסת מחבלים. שניהם "הסבירו לנו" את המניע למחיר הכבד, מה כבר היה להסביר, והודיעו שיותר זה לא יקרה.
חלפו שנים ספורות, והקווים האדומים שוב נפרצו. פעם במחוות של הסכמי אוסלו – מאות מחבלים מטעמים "מדיניים". חלקם חזרו לכלא אחרי שרצחו. אחר כך דיבר חוסני מובארק עם עזר ויצמן ביחס לחמש אסירות, וויצמן הבטיח לו באבירות לשחרר את מי שרצחה את צבי קליין ועוד רוצחת של נער חרדי בירושלים.
הערבים זיהו את חולשתנו. הם מנסים ומצליחים לייצר סדקים בין המערכות השלטוניות למערכות הביטחוניות.
קווים אדומים שיוצבו "מחר", "בפעם הבאה" – ייחצו כמו בפעם הקודמת. אם לא נציב את המבחן עכשיו – החטיפה הבאה כבר בדרך.
את המחיר ישלמו אלה האלמונים עדיין, שיהיו הקורבן הבא של הרוצחים ששוחררו. והחיילים שיצטרכו לתפוס את המחבלים מחדש תוך כדי סיכון אישי.
מאיר אינדור
מנכ"ל "אלמגור", ארגון נפגעי טרור