פחד מוות

דנה גילרמן

פחד מוות

התצלום המוגדל של המחבל לא יוסר מהתערוכה של דגנית ברסט במוזיאון חיפה, בעקבות הדיון הפתוח שהתקיים בהשתתפות הורים שכולים ואמנים. זה היה אולי שיח של חירשים, אבל היתה בו עדות לכך שהאמנות חוזרת להיות רלוונטית

הארץ

2004-07-08

מועצת המנהלים של מוזיאון חיפה לאמנות החליטה אתמול שלא להסיר את תצלום המחבל בתערוכה "ארבעה פרקים על מים" של דגנית ברסט. התצלום יוצג בגלוי, ללא כיסוי, אך הכניסה לחלל התצוגה תוצר מעט כדי למנוע מהקהל לצפות בו שלא בכוונה. בכניסה גם יוצב שלט הסבר, שיפרט את ההקשר שבו מוצג התצלום ויזהיר מפני התכנים שלו. החלטת המועצה התקבלה בעקבות הדיון הציבורי שהתקיים במוזיאון ביום חמישי שעבר, בנוכחות אנשי אמנות והורים שכולים.

בתצלום, שצולם על ידי צלם "ידיעות אחרונות" ופורסם לראשונה בעיתון, נראה המחבל מהפיגוע בדיזנגוף סנטר במארס 1996. הדימוי שהוגדל הוא אחד מעשרות דימויים המוצגים בתערוכה המקיפה של ברסט, שנפתחה לפני כחודש – קולאז' שהוא מעין ארכיון הנמצא ברקע היצירות. כתב חדשות של ערוץ 1 שנכח בפתיחה ראה את התצלום, פירסם כתבה שהוציאה אותו מהקשרו, ועודד את המשפחות השכולות להגיב. כך נולדה שערורייה חדשה שהגיעה לעמודים הראשיים של העיתונים.

בני המשפחות השכולות ראו את התצלום בתערוכה שעות אחדות לפני הדיון הציבורי. אין ספק שהצפייה בו, גם בהקשר של התערוכה כולה, לא עזרה להם להבין טוב יותר את בחירתה של ברסט בדיוקן המחבל או הפחיתה את מידת כאבם. מתגובותיהם הנסערות, שנשמעו לפני הדיון ובמהלכו, היה אפשר לנסות להבין, אולי רק לרגע, כיצד יצר תצלום שולי כביכול סערה שלמה. התגובות האלה יכלו אולי להסביר מדוע החליטה מועצת המנהלים של המוזיאון לפני כשבועיים, בצעד נמהר, לכסות את התצלום ולהשעות את ההחלטה אם להסיר אותו לגמרי עד לקיומו של דיון ציבורי.

מעירה את הצופה

"השכול, שנמצא בלב הקונסנזוס, הוא אחד הטאבואים של החברה הישראלית", אמר נסים טל, מנהל המוזיאון, בתחילת הדיון. בתערוכה, שנוגעת במוות באופנים שונים, השימוש בדיוקן הקצין את סערת הרגשות. בשביל המשפחות, תליית הדיוקן במוזיאון היא סוג של הנצחה. אולי גם "שבירת הטאבו הישראלי, שלפיו אין להתבונן בפרצופם של המתאבדים", כפי שכתב יצחק לאור בתגובה למיצב "שלגייה ושיגעון האמת" של דרור פיילר בשטוקהולם, שבו הוצג דיוקנה של המתאבדת ממסעדת מקסים בתוך בריכה של דם.

ההורים השכולים איישו את שתי השורות הראשונות באודיטוריום של המוזיאון; שניים מהם היו חלק מהפאנל, שהינחה דן שילון. ככל שהדיון התקדם היה ברור שיש כאן שני מחנות ללא שפה משותפת: מצד אחד, הורים פגועים שמדברים מתוך כאב פרטי שקשה לתפוש את עוצמתו; מצד שני, קהל של אנשי אמנות שמדבר על הדימוי בהקשר אמנותי.

למרות זאת, העלו חילופי הדברים כמה סוגיות עקרוניות: מה תפקידו של מוזיאון לאמנות, מהם הגבולות של חופש הביטוי בחברה כל כך פגיעה ומה תפקידה של האמנות?

ברסט אמרה שהיא בחרה להיאבק בלחץ הציבורי להסיר את התצלום בדרך של הסבר ושכנוע אך ציינה: "אמן נקלע למצב בלתי אפשרי, משום שדברי ההסבר עלולים להישמע כניסיון לרצות. מותר לאדם לומר דברים שאינם בגדר קונצנזוס. אם אמנות תגיד את המובן מאליו אז מה התרומה שלה?"

בהמשך ניסתה האמנית להסביר כיצד יש לקרוא את דיוקנו של המחבל בקונטקסט של התערוכה. "אחד הדברים שמעסיקים אותי זה לא רק הדימוי כשלעצמו אלא התחביר, איך הפריטים קשורים ומהדהדים זה בזה. הקיר במקרה הזה הוא מעין דף והדימויים שבו מתייחסים אליו וזה לזה. זהו דימוי שרבים כמותו מציפים אותנו בכל יום, בכל מקום, ללא כל הרהור או תרעומת. הוא חלק ממציאות חיינו. אבל הכל סובב סביב ההקשר. זה מה שאמן עושה – מייצר משמעות חדשה מהחומרים שהוא מביא לעבודתו".

קיימת הנחה מוטעית ואנכרוניסטית, מוסיפה ברסט, שמוזיאון מאדיר ומקדש את המוצג בו. "זה לא כך. המוזיאון הוא מרחב שמאפשר מחקר. הוא מרחיב את אופני ההתבוננות וייצוגם. הקולאז', שהתצלום הוא חלק ממנו, מבטא את המועקה והטרגיות של הקיום שלנו. התמונה של המחבל היא רק אינפורמציה ממוחזרת ואינה אומרת דבר מעבר למובן מאליו. היא לא באה לומר בעד או נגד, יפה או לא, אלא להעיר את הצופה על ידי מכה. יש לה תפקיד הכרחי בעבודה – לא לאפשר היסחפות והתמכרות לעונג המתוק והמפתה של המלנכוליה שיש בתערוכה, אלא לחבר את הצופה באחת אל המציאות הקונקרטית של כאן ועכשיו".

"הצגת תמונה של רוצח בתערוכה היא האדרה. תרצו או לא", אמרה בתגובה נעמי מיבר מורגנשטיין, משתתפת בפאנל ונציגת ארגון אלמגור (ארגון נפגעי טרור). מורגנשטיין הוציאה מתיקה את תמונת בתה שנרצחה לפני שנים אחדות והניחה אותה על השולחן. "מה ההבדל בעינייך בין הצגת תצלום של מחבל בטלוויזיה לבין הצגתו במוזיאון?", שאל אותה שילון. "ברגע שהוא במוזיאון הוא נכס", ענתה מורגנשטיין.

משתתף נוסף בפאנל, הד"ר אילן סבן, עו"ד ומרצה למשפט מאוניברסיטת חיפה, הזכיר את פסיקת בג"ץ מלפני כשנה בנוגע להקרנת הסרט "ג'נין ג'נין" של מוחמד בכרי. "בג"ץ איפשר ביטוי יותר מכאיב מזה שבו מדובר כאן כשאישר את הקרנת הסרט", אמר סבן, "ברור שהפגיעה ברגשות מתייחסת גם לדברים לא רציונליים, ויש אפשרות להתחשב. למשל, להציב דף הסבר בפתח התצוגה כדי להקל על הכאב, אבל אסור לסגת יותר מזה. כמעט כל דבר מכאיב בתוך החברה הישראלית השסועה.

"קשה לי להבין איך אתם רואים בזה גלוריפיקציה", פנה סבן למשפחות, "אתם לא צריכים לחשוש מהאופן שבו רובנו מסתכלים על התמונה. כולנו מסתכלים עליה מתוך פחד מפני המוות. כולנו הורים שכולים בפוטנציה".

"אני סבור שלו היו תולים את המיצב בבית פרטי זה היה מפריע לי, אבל לא הייתי אומר שום דבר", אמר אב שכול מהקהל, "המוזיאון הוא מקום ציבורי. נכון היה לשאול את האנשים שנפגעו באותו פיגוע אם זה בסדר מבחינתם לפני שנוגעים בעצב חשוף. היו צריכים לשאול את דעתנו. אתם מנציחים כאן מחבל ארור, ובזה חטאתם".

האמנות נוגעת בסערה

דוד טרטקובר סיכם את הדיון באומרו: "חופש הביטוי אינו רק החופש להביע דעות מקובלות אלא גם כאלה שהרוב סולד מהן". אפשר לראות בדברים אלו, כמו גם בסערה הנוכחית, סימן מעודד לחזרתה של האמנות לשיח הציבורי, למקום שלא רק מייצר יופי אלא גם מעיז לגעת בנושאים קשים, שמעוררים סערת רגשות. מאז שנות ה-70, שנותיה המזהירות והסוערות של האמנות הפוליטית, לא היו כל כך הרבה דיווחים על אמנים ויצירות אמנות בעמודים הראשיים של העיתונים. בין היתר, על הסערה שנוצרה סביב הצגת דימויים אנטישמיים בתערוכה של דוד וקשטיין במוזיאון תל אביב, התפרעויות השגריר במוזיאון בשטוקהולם, ומקרי צנזורה אחדים של יצירות על ידי מוסדות האמנות עצמם.

ברסט, כמו אמנים רבים אחרים, לא יכלה להמשיך להתעלם מהמציאות סביבה. קשה להגדיר אותה כאמנית פוליטית, ובכל זאת דימוי פוליטי מובהק חדר לסטודיו שלה ומשם הגיע לתצוגה. בכיתוב התמונה, שליווה את תצלומו של המחבל בעיתון ובתערוכה, נאמר שהמחבל היה סטודנט לאמנות. במידה רבה הוא מייצג את האבסורד של אמן שחי במציאות מטורפת, שמובילה למעשה פוליטי רווי שנאה.

הדיון עצמו הוגדר על ידי חלק מהמשתתפים ככישלון, כ"שיח של חירשים". אבל היתה גם הקשבה, ובעצם המפגש היתה חשיבות רבה. לא רק שזו אחת הפעמים הבודדות שמוזיאון קיים דיון פתוח בעקבות מחאה ציבורית שהתעוררה לגבי יצירה מסוימת שמוצגת בין כתליו, אלא שזו גם היתה עדות לכך שהאמנות חוזרת להיות רלוונטית, ולפיכך מעוררת מחלוקת. "לכל חברה יש טבואים משלה", אמר בדיון האמן לארי אברמסון, "השאלה היא אם האמנים והמוזיאונים צריכים להגיש לקהל את מה שהוא רוצה לראות או להעז ולהעלות דברים לסדר היום".


יצירתה של ברסט במוזיאון חיפה. "לו תלו את המיצב בבית פרטי זה היה מפריע לי, אבל לא הייתי אומר דבר", אמר אב שכול


דגנית ברסט