קשה לעמוד בקסמן של התמונות ממצפה הילה. כשגלעד שליט יוצא לטיול ראשון בשמש עם אמו המחייכת, משקפיים כהים לעיניו וכובע עם סמל חטיבת השריון שלו לראשו, גם מתנגדי העסקה יכולים לשמוח עמו.

הרי אין מי שלא חש הזדהות עם סבלה של משפחת שליט בחמש השנים האחרונות. גם במבט מרחוק, אותות השבי ניכרים היטב בשליט, בעיקר ברזונו. לא פלא שהעיתונאים נטפלים לשאלה מה אכל בפעם הראשונה בבית. די להסתכל בפער בין פניו הכחושות, כפי שהן נראות כעת, לאיור על הכרזות שנתלו ברחבי הארץ ("כמה טוב שבאת הביתה") המתבסס על תמונתו לפני השבי.

בזמן שרשתות הטלוויזיה ממשיכות לחגוג, מספר מבקרי העסקה גדול יותר מכפי שהוא משתקף בתקשורת ואינו מוגבל לאנשי ימין בלבד. הדברים נאמרים בשקט בדרך כלל. ממילא, ההחלטה כבר נפלה ואין רצון לפגוע בשמחת החייל והוריו, מה גם שהתקשורת עוטפת את האיחוד המרגש בשכבות שמאלץ.

אחד מאסירי החמאס בחגיגות השחרור בעזה. גם העיתונות האמריקאית לא מבינה את מדיניות ישראל . צילום: רויטרס

אנשי מערכת הביטחון, בוודאי מי ששירתו בה עשרות שנים, נוטים לשמרנות ולחשדנות כלפי הצד הערבי. אם כמה בכירים לשעבר – אמנון שחק, עמי אילון, יעקב פרי, דני יתום – התייצבו באופן נחרץ בעד העסקה, הרי רבים מעמיתיהם סבורים אחרת. "קצת משונה לי להסכים עם אנשי הימין", אמר קצין הממלא תפקיד בכיר בצה"ל, "אבל העסקה הזו משרה עלי דכדוך עמוק. ישראל שורדת במשך שנים בסביבה בעייתית משום שהיא השכילה להרתיע את שכניה. החזרת האסירים משדרת רפיסות וסופה שתגרום לנו נזק אסטרטגי".

כמה מעמיתיו מדברים על הלך רוח אסקפיסטי, רגשני, שהשתלט על הציבור, בדרבונם הנמרץ של כלי התקשורת. רגשות האשם כלפי משפחת שליט, וכעת ההקלה למראה האם והבן המחייכים, גברו לטענתם על שיקולים הגיוניים, כמו ההבנה שהעסקה מחזקת את מחנה המלחמה הפלסטיני (החמאס) על חשבון מי שהצהירו על נכונותם לבחור בשלום עם ישראל (הפתח). בכיר אחד, כיום בדימוס, נזכר בישיבה עם יצחק רבין, אחרי עסקת ג'יבריל. "לא יכולתי לעמוד בפני האשה הזאת", אמר רבין על מרים גרוף, אמו של החייל השבוי יוסי. דברי רבין נאמרו בכעס ובתסכול, לא בחיבה. הקמפיין של משפחת גרוף נוהל בימים רחוקים, כמעט פרה-היסטוריים, של ערוץ טלוויזיה אחד, סקרי דעת קהל הנעשים במשורה ואפס אתרי אינטרנט.

ראוי לשים לב לדברים שאומר מאיר דגן, גם בעניין זה. העסקה שנחתמה, אמר השבוע דגן, גרועה מהעסקה שנדחתה בידי ישראל ב-2009. מאיר אינדור, ראש ארגון נפגעי הטרור אלמגו"ר, סיפר שראש המוסד לשעבר התייחס לעסקה שהוצעה בשלהי כהונתו של אהוד אולמרט. אמירת דגן נשמעת משונה במקצת: הרי אולמרט דחה את העסקה משום שהחמאס התעקש על שחרור כל בכיריו מהכלא. ואילו בעסקה החדשה נתניהו הצליח להוציא את ה"עז" הזאת ולהשאיר רבים מהבכירים במאסר.

אבל ב-2009 היו שני סבבים גורליים במו"מ: הסבב שניהל השליח עופר דקל בחודשים פברואר-מארס, בתקופת המעבר בין ממשלות אולמרט ונתניהו, ו"סבב חג המולד" שניהל יורשו, השליח חגי הדס, בדצמבר, מטעמו של נתניהו. השיחות באותה תקופה נסבו על ההצעה שהביא המתווך הגרמני, גרהרד קונרד. מה שאירע בהן עדיין לוטה בערפל מסוים. בדיעבד נראה שההצעה הגרמנית (שגם במסגרתה הושארו בכירי החמאס בכלא) סגרה את הרוב המכריע של הפרטים. אך מי שמצמץ ראשון היה דווקא נתניהו, שצמצם באיחור את המנדט שהעניק להדס. רק אחר כך סירב גם החמאס לעסקה.

המסוק ובו שליט נוחת ליד מצפה הילה. חטיפה נוספת לשטחי הגדה עלולה לערער לחלוטין את היחסים בין ישראל לפלסטינים. צילום: גיל אליהו

ההבדל בין המתווה הגרמני, שנדחה ברגע האחרון, למתווה המצרי, שהביא לסיכום עסקה: בסיבוב הנוכחי, החמאס הסכים לגירוש אסירים רבים יותר ואילו ישראל שחררה יותר רוצחים מכפי שהסכימה בעבר. ישראל גם ויתרה על שני "קווים אדומים" מוצהרים, כשהסכימה לשחרור אסירים ערבים ישראלים ותושבי מזרח ירושלים.

ייתכן שזה הבסיס לטענת דגן, שישראל בזבזה שנתיים וחתמה לבסוף על עסקה פחות טובה. נראה שזו גם עמדת הגרמנים, שנדחקו מהמו"מ בחודשיו האחרונים לטובת המודיעין המצרי. גם לביקורת מוטב להתייחס בזהירות: זו חוכמה בדיעבד – והנטייה היא תמיד לחשוב על הדרך שלא בחרת בה, שתוצאותיה מעולם לא עמדו במבחן אמיתי, כעל הפתרון המועדף.

שדה המו"מ רווי הטעיות ואינטרסים. למנהיגים יש עניין עצום להיראות כמי שלא נכנעו בסוגיות גורליות ואין קנאה כקנאת המתווך בעמיתו שהצליח לגבש הסכם. רק מידע חלקי על השיחות, בגלגוליהן השונים, זורם החוצה. ספק אם יש כיום יותר מעשרים אנשים בישראל המכירים את תמונת המו"מ המלאה. איש מהם אינו עיתונאי.

בחתימת העסקה עשה נתניהו תפנית אידיאולוגית חדה, שאינה רחוקה בעוצמתה מהחלטתו של אריאל שרון על ההתנתקות ב-2004. היו שני סוגי הסברים לשינוי שחל בעמדת נתניהו, ציני-פוליטי (דפני ליף, חוסר הנחת ששיקפו הסקרים) וערכי-אסטרטגי (הצלת גלעד, "חלון הזמנים" האזורי המצטמצם).

גם אצל שרון נעו ההסברים מהציני (חקירות המשטרה נגדו ונגד בניו) ועד לאסטרטגי (לחץ בינלאומי, הרצון להגן על מפעל ההתנחלויות בגדה המערבית). אך נדמה שמנהיגים אינם מקבלים רק החלטה אסטרטגית, או רק החלטה פוליטית.

ההכרעה היא לעולם תערובת של שני השיקולים. מנחם בגין בוודאי חשב גם על הבחירות לכנסת כשהורה להפציץ את הכור בעיראק ואהוד אולמרט היה מודע לפופולריות הדועכת שלו כשהחליט לצאת למתקפה האחרונה והמיותרת בשישים השעות האחרונות של מלחמת לבנון השנייה.

קו השבר

הבכיר הפלסטיני מדליק עוד סיגריה. הכעס, ואולי יותר מכך העלבון, ניכרים בו. בשנים האחרונות הצליח לזכות באמונם של מערכת הביטחון הישראלית והממשל האמריקאי בשל הצלחתו ליצב את המציאות בגדה. אבל נראה שהשלמת עסקת שליט היא בשבילו קו שבר במערכת היחסים עם הישראלים. "אל תבקשו מאתנו ללכת ולעצור אנשים ששחררתם. לא נעשה את העבודה שלכם עכשיו", הוא אומר.

"הבהרתם לנו שאיננו שותפים שלכם. שאבו מאזן (יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס) אינו פרטנר בשבילכם. זו הזווית הבסיסית ביותר שדרכה אנו בוחנים את העסקה הזו. אל תבין אותי לא נכון. אני תומך בשחרור אסירים. אני שמח על כך שיותר מאלף משפחות יראו את הבנים והבנות שלהם בקרוב. אבל התחושה אצלנו היא שבחרתם בתזמון הזה כדי לפגוע באבו מאזן בתגובה על פנייתו לאו"ם. מבחינתנו זהו מסר שלפיו אתם בוחנים שותף אחר, החמאס. ההשלכות האסטרטגיות מרחיקות לכת, בעיקר אם בוחנים את ההקשר האזורי. אנחנו רואים איך האחים המוסלמים מתחזקים בכל מקום במזרח התיכון. עכשיו גם אתם מסייעים לזה".

כ-150 אנשי חמאס עצורים כיום בבתי הכלא של הרשות הפלסטינית. רובם הגדול עמדו למשפט ויישבו בכלא עוד שנים רבות, אלא אם ישחררם הפתח כדי להשלים את תהליך הפיוס עם החמאס בעתיד. אם זה יקרה, תאשים ישראל את הרשות בהפעלת "דלת מסתובבת" ובפגיעה בביטחונה, האשמה שכמעט אינה נשמעת כשממשלת נתניהו משחררת 1,027 אסירים.

בכירי הרשות מתקשים להבין את ההיגיון המדיני הישראלי. הם לא היחידים. גם מאמר המערכת של ה"ניו יורק טיימס" שאל השבוע מדוע "החמאס כן ואבו מאזן לא". "עכשיו, כשנתניהו התפשר עם החמאס, אנו חוששים שכדי להוכיח שהוא עדיין מנהיג קשוח, לא יסכים לעשות את הוויתורים הנדרשים לחידוש המו"מ לשלום. אנחנו גם חוששים שיו"ר הרשות הפלסטינית והפתח בראשותו, שלא נכללו בעסקת שליט, ייחלשו עוד יותר", נכתב בעיתון. דברים דומים נכתבו ב"וושינגטון פוסט". "העסקה בין החמאס לממשלת נתניהו רק תזריק עוד רעל ליחסים מרירים ממילא", נכתב בעיתון. "ההשפעה המיידית של שחרור האסירים היתה החלשת אבו מאזן וחיזוק החמאס, המחויב עדיין להשמדת ישראל".

זה לא מטריד במיוחד את הדרג המדיני הישראלי, שאחדים מבכיריו ממשיכים לטעון כי משטר עבאס יתמוטט בלא נוכחות ביטחונית ישראלית. למרבה האירוניה, בזמן שראש הממשלה ושר החוץ שבים וטוענים שאין פרטנר פלסטיני, ממשיכה הרשות להחזיק בכלא שלה חברי שלוש חוליות החמאס שתיכננו לחטוף חיילים ואזרחים ישראלים, לרצוח אותם ולנהל מו"מ על השבת גופותיהם.

"העסקה תגביר את הנוכחות הפוליטית של החמאס ברחבי הגדה", אומר הבכיר הפלסטיני. "חלק ממנהיגיהם בגדה השתחררו והשפעתם תתחזק. במקביל, ישראל סירבה לשחרר רבים מאנשי הפתח שנעצרו עוד לפני הסכמי אוסלו, למרות שדיברנו אתכם על כך עשרות פעמים. אבל עכשיו היא משחררת את חלקם על פי דרישת החמאס. אז אתה יכול להבין מה הציבור חושב. במישור הביטחוני הבעיה הקשה ביותר שאנחנו צריכים להתמודד אתה נוגעת לאלפים שנותרו בכלא, ובעיקר בני המשפחות שלהם וחבריהם, שרוצים לראות בשחרורם. עסקת שליט עלולה להוביל למחשבה אמיתית, באופן מאורגן או פרטני, על צעדים אלימים לשחרור אסירים: חטיפה, הרג והסתרת גופות. אני יכול רק להעריך שהעסקה הזו רחוקה מלסיים את בעיית החטיפות והעסקאות העתידיות. אם אין מו"מ מדיני ואין שחרור אסירים כמחווה לרשות, הלקח לאנשינו ברור".

חטיפה נוספת בגדה, הוא מזהיר, עלולה לערער לחלוטין את היחסים הביטחוניים בין שני הצדדים. "אני לא מדבר רק על החמאס. גם על הפתח, החזית העממית או סתם אנשים שלא ימתינו להוראה או סיוע ארגוני. כולם, בלי יוצא מן הכלל, חושבים עכשיו על חטיפות כדרך הטובה ביותר לשחרר אסירים. אני לא הולך לעצור עכשיו משוחררים טריים, שיצאו אתמול מהכלא אחרי עשרים שנה. אל תבואו ותגידו לי: לך תעצור את זה או את ההוא. תביאו הוכחות ברורות למעורבות שלהם בטרור ואם אחשוב שזה רציני, נפעל".

"יש לכם דרך מוזרה להתייחס לאויבים שלכם ולשותפים שלכם", הוא מוסיף בציניות. "מעברי הסחורות בין ישראל לעזה פתוחים, אתם דואגים לכלכלה שם, משחררים לחמאס בכירים ומחזקים את התמיכה הציבורית בארגון. זה אויב זה?".

תומכי החמאס, שיצאו ביום שלישי לרחובות הגדה לחגוג את שחרור האסירים לאחר שנים שנמנעו מכינוסים פומביים, מודעים לעובדה שהם והאסירים המשוחררים יהפכו כעת יעדים למעקב של המודיעין הישראלי והמודיעין הפלסטיני. אבל מאות החוגגים באו לחגיגות בפנים גלויות, כאילו ביקשו להבהיר שאינם חוששים עוד. משתתפי העצרות שרו "העם רוצה שליט חדש", קוראים לחטיפות נוספות שיביאו לשחרור יתר האסירים.

נקודת המוצא של רוב הדוברים הישראלים הרשמיים, לאחר החלטת הממשלה על העסקה, גורסת שאסור לישראל להרשות שתהיה בכלל הפעם הבאה. חלקם מסתמכים על אימוץ כללי ועדת שמגר, שיאסרו החזרה המונית של אסירים תמורת חטוף ישראלי. גם אם יאומצו הכללים, מותר להטיל ספק ביכולת הציבור הישראלי, ובעקבותיו ההנהגה, להפגין נוקשות במו"מ על חשבונו של חייל שזהותו ידועה, כפי שקרה בפרשת שליט. אבל נדמה שהדיון כולו נשען על הנחה שישראל תתמודד עם חטיפה מאורגנת של החמאס. מה תעשה ממשלת ישראל אם כמה פעילי פתח לשעבר, או בני משפחה של אסיר שאינם חברים בארגון מוכר, יצליחו לחטוף ישראלים בגדה? את מי אז תוכל ישראל להרתיע? האם תכריז מלחמה על הרשות הפלסטינית, שמנסה לסכל את החטיפות הללו?

כבר שמונה שנים שאנחנו כותבים יחד, יותר מחמש מהן ב"הארץ". כתיבה משותפת מלווה לא פעם בחילוקי דעות, בהתלבטויות על ניסוח מוסכם. לא היתה שאלה שבה הפערים בינינו היו גדולים יותר מאשר בפרשת שליט. "אתה עומד היכן שאתה יושב", אומרים האמריקאים ונראה שכך היה גם לגבינו. האחד (יששכרוף) נטה להדגיש את הרווח העצום הצפוי לחמאס מן העסקה ואת הסיכון העתידי הנשקף ממחבלים שישוחררו. השני (הראל) היה מודאג מהשחיקה בערך מרכזי של צה"ל לנוכח אי החזרת שליט וסבר שלנוכח הכישלון המתמשך בהצגת אלטרנטיבה מבצעית לשחרור החייל אין מנוס מעסקה, גם אם היא כרוכה במחיר כבד.

אי אפשר להתעלם, כמובן, מהמרכיב הרגשי בהכרעת הממשלה. על הכף עומדת דמותו של קורבן מוכר, שליט, וכנגדה זהות לא ידועה של נפגעים בעתיד משחרור המחבלים. "הראש נגד העסקה, אבל הלב מצביע בעדה", אמר השר בני בגין – והצביע בעד.

ובינתיים

הציבור הישראלי, העוקב משתאה אחר התמונות ממצפה הילה, עיוור ברובו לוויכוח הלוהט המתנהל מאחורי הקלעים בצמרת הישראלית, על אופן הטיפול באיום הגרעין האיראני. כעת, כשדילמת שליט הוכרעה, זו נותרה הסוגיה העיקרית על סדר יומם של הקברניטים. הדאגה האמריקאית מכוונותיהם האפשריות של ראש הממשלה ושר הביטחון אינה משתקפת רק בביקור הפומבי של שר ההגנה החדש, ליאון פנאטה, בתחילת החודש. השאלה הועלתה באחרונה במספר רב של שיחות ודיונים, כמו בביקור ראש הסי-איי-אי החדש הגנרל דייוויד פטריאוס, ובפגישות קצינים בכירים בצבא ארה"ב עם עמיתיהם הישראלים.

לא בלי קשר לפוטנציאל התקיפה הישראלי, ממשל אובמה שב והגביר באחרונה את העיסוק בגרעין האיראני. התוכנית האיראנית לרצוח את שגריר סעודיה בוושינגטון, שנחשפה פומבית בשבוע שעבר, הכעיסה מאוד את הממשל, אך גם נוצלה לצרכיו. תוכנית ההתנקשות שסוכלה, לצד דו"ח סבא"א בחודש הבא, הצפוי להציג לראשונה הוכחות של הסוכנות הבינלאומית לכך שאיראן עוסקת גם בערוץ הצבאי של הפיתוח הגרעיני, עשויים להוות מקפצה ליוזמה אמריקאית חדשה להחמרת הסנקציות על משטר האייטוללות.

מתנגדי המתקפה בישראל רואים בהתפתחויות הללו הצדקה לכך שמוטב לישראל שלא להזדרז ולפעול בעצמה. הקהילה הבינלאומית מבינה היום, הרבה יותר מבעבר, את חומרת הסיכון הנשקף מאיראן. ייתכן שההבנה הזאת תתורגם גם לפסים מעשיים. הוויכוח בישראל עוסק במידה רבה בשאלת העיתוי. גם בין מתנגדי ההתקפה יש הסבורים שבעתיד, אם ייכשלו כל האופציות האחרות, לא יהיה אולי מנוס מפעולה צבאית. על פי מאיר דגן נותר עוד זמן רב: איראן לא תשיג יכולת גרעינית צבאית לפני 2014 או 2015, ובכל מקרה לא נפלה עדיין בטהראן החלטה אם להגיע ליעד.

סביר להניח שהפורום שמקיים את רוב הדיונים על האיום האיראני הוא השמינייה. יחסי הכוחות שם שקולים. נראה שבמחנה התומכים נמצאים נתניהו, אהוד ברק והשר יובל שטייניץ, שצורף לשביעייה כדי לתגבר את עמדת ראש הממשלה. נראה שגם שר החוץ, אביגדור ליברמן, שהתנגד בעבר לתקיפה, חצה את הקווים למחנה נתניהו. במחנה המתנגדים נמצאים השרים בוגי יעלון, בני בגין, דן מרידור ואלי ישי. אבל החלטה עתידית, אם תתקבל, היא עניין לפורום רחב יותר, הקבינט או הממשלה. לשמינייה אין סמכות חוקית להכריע.

מבחינת נתניהו, גם אם ציבור בוחריו אינו ער לכך, הצלת עם ישראל משואה שנייה היא הייעוד האמיתי שלשמו נבחר. זה עדיין לא אומר שכבר קיבל החלטה לכאן או לכאן, או שירד באופן מהותי לעומק הרזולוציות והמשמעויות הנגזרות לעתיד האזור.

עמדת הדרג המקצועי נגד מתקפה בעיתוי הנוכחי היא גורפת. לא מדובר רק בשלישייה בני גנץ-תמיר פרדו-יורם כהן, שאימצה את עמדת קודמיה.