הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, לפרסם 48 שעות מראש את רשימת האסירים הפלשתינאים המועמדים לשחרור, כדי לאפשר למעוניינים לעתור לבג"ץ, מתיישבת עם גישה עקרונית העולה מפסיקת בג"ץ מספטמבר 1999 בהקשר דומה. בעניין שנדון אז עתר לבג"ץ מטה מותקפי הטרור בדרישה שממשלת ישראל תפרסם את שמות האסירים ההפלשתינאים המועמדים לשחרור, בהתאם להתחייבותה בהסכם הביניים עם אש"ף, על-פי לוח הזמנים שנקבע במזכר שארם א-שייח. המדינה התנגדה לדרישה זו וטענה, כי פרסום לפני מעשה עלול לגרור מהלכים אשר יסכלו את יכולתה של הממשלה ליישם את המוטל עליה במועד שנקבע לכך בהסכמים.

בג"ץ דחה את העתירה, בהבהירו כי היענות לבקשה היתה עלולה להוביל לסיכול עמידת הממשלה בהתחייבויותיה, כתוצאה מהתערבות שיפוטית בלתי ראויה בהסכם מדיני. עם זאת, הציע בית המשפט שהממשלה תבחן מחדש את עמדתה ביחס לצד העקרוני של הסוגייה. השופטים – שלמה לוין, אליהו מצא וטובה שטרסברג-כהן – קבעו כי היערכות נאותה לקראת ביצועו של השלב הבא בהסכם, אמורה לאפשר פרסום מוקדם של שמות אסירים המועמדים להשתחרר, מבלי להסתכן עקב כך בסיכול יכולתה של הממשלה לעמוד בהתחייבותה.

בפסק הדין (בג"ץ 6057/99 ) נמנע בג"ץ מלחייב את הממשלה לפרסם בעתיד את שמות האסירים המיועדים לשחרור, אך הצביע על כך שניתן לעשות כן בלי לסכל את יכולתה של הממשלה לעמוד בהתחייבויותיה. ניתן לראות בגישת בג"ץ תמיכה בהשקפה המצדדת בפרסום, אם כי השופטים נמנעו מלהוציא צו בעניין.

בג"ץ יכול להימנע מלהתערב בנושא על-פי גישה שבעניין מדיני כזה יש לממשלה "מרחב תמרון" רחב. פרסום שמות האסירים עולה בקנה אחד עם השקפת היסוד הקבועה בחוק חופש המידע, בהתחשב בעניין הציבורי המיוחד שבפרסום.